פינה משלי

היום אני מוצפת רגשות ומחשבות.

אולי זה בגלל מזג האויר,אולי בגלל שירים שאני שומעת,שמזכירים לי תקופות רחוקות.

בעלי (החולה עדיין) קנה לי פרחים ליום הנישואים...והבטיח שהמתנה בדרך.

מיד הרגשתי רגשות אשמה על הפוסט שכתבתי אתמול,אבל זה לא חדש,רגשות אשמה זה שמי השני,רק איתם אני יודעת לחיות ולהתקיים.

נראה לי שאני עושה דברים רק כדי שאוכל להרגיש קצת רגשות אשמה...

מכירים את חסרי הבית האלה שאתם רואים ברחוב? אז כנראה שבקרוב אני ומשפחתי נצטרף אליהם.

לפני חודש בערך מכרנו את הדירה שלנו,אחרי הרבה שנים שניסינו למכור.

אנחנו רוצים להישאר באותה עיר,אבל להתקרב לבי"ס של הילדים ולחברים שלהם.

פינוי הדירה אמור להיות בדצמבר,ועדיין לא מצאנו איפה לגור!

אנחנו רוצים בתור התחלה לשכור דירה,אבל בדיוק כשאנחנו רוצים,אין דירות להשכרה.

אז כנראה שבקרוב נגור ברחוב...

ועוד בנושא הדירה,כשמכרנו,חשבתי על זה שאני צריכה למצוא דירה שגם ה"אחר" יוכל לבוא אליה...ללא קשיים מיוחדים,ועכשיו זה בכלל לא רולוונטי.

מוזר...

היום בעבודה,הראיתי לפרופ' שאני עובדת איתו הפניה שהגיעה אלינו והוא אמר "לילדה הזאת יש גידול,צריכה דחוף אמ.אר.אי"...

כמה נורא,כמה מראה איך הכל שטויות והבריאות חשובה!

הילדה הזאת לא יוצאת לי מהראש...

הנה,אני לא לבד בתחושות שלי,כמו שידעתי כל הזמן

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3316324,00.html

אתמול היה יום הנישואים שלנו,אחת עשרה שנה ביחד.

במקום לעשות סקס לוהט במיטה,בעלי היה לבד במיטה,לוהט מחום.

הוא חולה,נדבק מהילדים בחיידק בגרון.

אז ככה העברנו את יום הנישואים...כנראה שנחגוג אותו בשבוע הבא.

קצת מצחיק לחגוג את היום הזה,כשהנישואים לא במצב הכי טוב.

פעם,כשהייתי בחתונות,קינאתי בחתן ובכלה,קינאתי בהם על ההתחדשות,על שמחת האהבה שלהם,על הדרך החדשה שהם יוצאים אליה,על הציפיה המתוקה לעתיד.

היום,כשאני בחתונות,אני מרחמת על החתן והכלה.

אני יודעת שמצפה להם התפכחות,שיגרה שוחקת,אכזבה,ומוות של האהבה בצורה שהם מכירים אותה.

כי האהבה משתנה.היא כבר לא אהבה רומנטית.

אין יותר התרגשות,אין דפיקות לב,אין ציפיה,הכל כבר מוכר וידוע,אין נשיקה ראשונה מסעירה...פשוט אין.

ואז מתחילים להרגיש כעס ותיסכול...

גם אני מכירה את כל העצות סרק האלה של איך לרענן את הזוגיות...זה סתם...

אי אפשר לרענן את מה שכבר לא קיים.

גם אם קיימת משיכה מינית בסיסית,ואהבה עמוקה,סוער זה כבר לא יהיה...

כמה כבר אפשר להתרגש מאותו גבר? או מאותה אישה?

ואז מגיעים לשלב הבא (לא כולם מגיעים אליו, אבל רבים),לשלב של לראות שיש אנשים בחוץ,והם מעניינים,והם מושכים,והם גם מעוניינים,והדרך לבגידה היא מאוד קצרה.

ואז בוגדים,וברגע שעוברים את המחסום הזה,אי אפשר לחזור לתמימות שהיתה פעם.

וכשאין תמימות,כל החיים נראים אחרת,מנסיון.

ברור שלא אצל כולם זה ככה,אבל לצערי,אני שומעת מאנשים סביבי על תחושות דומות לשלי...

זה עצוב...

אני לא יודעת אם מישהו כאן עקב אחרי חלופת המילים שהיתה אתמול ביני לבין אחת המגיבות שבחרה בכינוי "ללא שם".

אם מישהו עקב,הנה הסבר למה שקרה.

לפני שנתיים בערך נחשפתי לעולם הבלוגים.במיוחד תפס את עיני ועניין אותי הבלוג שלה...היא כתבה יפה,מרגש ומאוד נגעה לליבי.

עד כדי כך נגעה לליבי שהרגשתי שהיא כותבת אותי..מרגישה אותי בלי להכיר אותי.

שלחתי לה מייל והיא ענתה לי,ואני הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי.

כבר בהתחלה בלט ביננו האופי השונה,אבל זה לא הפריע...החיבור היה מיידי.

הקשר ביננו היה קשר של מיילים,שיתפנו אחת את השניה במה שקורה לנו בחיים,עם הבעלים,הילדים,ועוד כל מיני דברים...

שיתפתי אותה במה שקורה לי עם "האחר"...והיא היתה מאוד תומכת ומבינה...לפעמים גם כעסה עלי כשהתנהגתי בטיפשות,אבל הרגשתי שאיכפת לה.

ערב אחד ניפגשנו,ואני מייד התאהבתי...הרגשתי כאילו היא תמיד היתה חברה שלי,ורק חיכתה שאגלה אותה.

החברות שלנו נימשכה והיתה מעניינת...

ערב אחד יצאנו לפגישה ברבעיה עם הבעלים שלנו והיה נחמד.

אבל לאט לאט הרגשתי שמשהו קורה...לא ידעתי לשים את האצבע על הדבר אבל הרגשתי שנימאס לה.

אולי ממני,אולי מהסיפורים שלי על האחר שבאמת חזרו על עצמם...

היא היתה חסרת סבלנות אלי,הגיבה בקוצר רוח לדברים שכתבתי,וסיפרתי,עד כדי כך שאפילו השתמשה במילים פוגעות.

יום אחד שלחתי לה מייל ובו עוד סיפור על האחר,ואז היא הגיבה בכנות,היא פשוט אמרה שזה לא מעניין אותה יותר.

אבל יחד עם זה,סיפרה לי סיפור משלה.

ואני,שניפגעתי,עניתי לה שגם הסיפורים שלה לא מעניינים אותי יותר.

ובזה זה ניגמר!

חברות עמוקה,חשובה,שהיתה חלק ממני,ניגמרה לה ביום בהיר אחד.

באותה תקופה בערך התחלתי לכתוב בלוג,שגם היא וגם האחר ידעו עליו.

אחרי המריבה איתה,ואחת שהיתה גם איתו,פריסמתי את הפוסט שהיא שלחה אתמול כתגובה.

כתבתי שם שמחקתי אותם מחיי בלחיצת כפתור,ובאמת כך עשיתי.

אתמול,אחרי שהיא הגיבה,חשבתי על זה,ואולי באמת אני כועסת עליו שעשה זאת,כשאני בעצמי מסוגלת לעשות כזה דבר.

אבל גם אז,כשכתבתי את זה,זה כאב,וכתבתי שזה כואב...

לקח לי זמן עד שהבנתי שזה באמת ניגמר ביני לבינה...דבר שלא חשבתי שיקרה.

ידעתי שהיא קוראת בבלוג,וגם הוא,ולא יכולתי לכתוב שם יותר.הרגשתי חשופה לביקורת שלהם,ללעג וסגרתי את הבלוג.

אבל זאת היתה רק שאלה של זמן עד שאפתח בלוג אחר,ובו אחזור על הסיפורים הקבועים על האחר,על החיים שלי,על הילדים שלי,ובעלי...

והנה,אתמול הבנתי שגם את הבלוג הזה היא קוראת.לגבי ה"אחר" אני בטוחה שהוא לא.

לרגע חלפה בי מחשבה לסגור גם את הבלוג הזה,אבל זה היה ממש לרגע.

אני כאן כדי להישאר,לכתוב כאן את נשמתי לטוב ורע...