נמאס לי להחזיק את עצמי מלבכות כל היום.
צבא. לא כזה גרוע, יותר קייטנה. אני לא סובלת. אני גם לא נהנת. זה פשוט כלום כזה.
אני לא רואה את מאור עכשיו חודש. ראיתי אותו היום לשעה, כי תומר היה נשמה והקפיץ אותי אליו.
היה לי כיף עם תומר היום.
אבל עדיין. בשניה שאני ישחרר את עצמי אני יבכה. נמאס לי לבכות למאור בטלפון.
אני אף פעם לא היתי כזאת.
אני משתנה. אני משנה את הגישה שלי לגבי קשרים זוגים פתאום. פתאום אני לא רוצה להסתכל על הסוף, פתאום זה עושה לי רע במקום לנחם אותי. פתאום אני פגיעה.
פתאום אני אוהבת.
פתאום אני מפחדת. אני כ"כ מפחדת.
רק שלא יעזוב אותי, בבקשה שלא יעזוב אותי.
אני מתה מפחד ושוב יש לי דמעות בעיניים. נמאס לי להחזיק את עצמי
הלכתי לבכות, ולהתארגן לשבועיים בבסיס.
ויתור? בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
