יצאתי עכשיו מהמקלחת, כ"כ הרבה מחשבות עברו לי בראש.
הזכיר לי את אמסטרדם, כשהייתי מסטולה, ישבתי על המיטה וכ"כ, אבל כ"כ הרבה דברים עברו לי בראש בכזו מהירות ובכזו בהירות. ממש קול של מישהו מדבר אליי, אני נראה לי. מדבר לדבר, במהירות עצומה. הכל התחיל משאלה או מחשבה טיפשית שהובילה לאחרת שהובילה לאחרת, וכשהגעתי למסקנה או תשובה ברורה- לא היה ברור תשובה למה בדיוק השגתי? (אחח, הסמים.)
עכשיו היה לי את אותו דבר, רק שאני גם לא זוכרת מאיפה התחלתי ולאן הגעתי. עוד דבר שכבר הרוס אצלי- הזיכרון.
אז לפני שהתקלחתי באמבטיה של אמא שלי, הסתכלתי במראה, והסתכלתי על כל האיפור שמונח שם.
אמא שלי היא לא בנאדם צבוע, באמת שלא. אבל היא מתאפרת. לא שזה קשור אחד לשני, אבל כולם כל הזמן מעירים לי הערות קטנות על זה שאני לא מתאפרת.
תמונה גרועה. באמת גרועה. לא ניסיתי שתצא טובה, אין טעם.
חצי צבוע, חצי לא.
הגזמתי, כן. לא כי אני ל יודעת להתאפר (אולי, אבל זה לא קשור.) אלא ככה, כי התחשק לי להיות בובה קצת.
תראו את ההבדל.
צביעות, הבסיס שלי מלא בזה, והאנשים שסביבי מלאים בזה.
כמו מחלה- אתה לא יודע מי נגוע ומי לא.
היום 3 בנות מהחטיבה שלי השתחררו, חפש"ש. כולן אהבו אותן כ"כ, באמת. כולם היו עצובים.
ואז הן הלכו.
"אוי, כ"כ יותר טוב פה עכשיו."
"אוחח הצביעות."
האמת? אף אחת מהבנות האלה לא יפה. לא באמת, שום חן, שום כלום. מלבד הקצינה שלהן.
יש לה חן ויש לה יופי. הרבה לא יסכימו איתי אולי, אבל יש לה את זה.
משום מה היא גם היחידה שבאמת היתה עצובה אחרי שהן הלכו.
מפתיע? לא ממש...
הן התאפרו, סידרו את השיער, עשו כל אחת בתורה פן, כדי להצטלם לפני השחרור.
אחת, בעלת עור כהה (או שבואו נודה באמת, אתיופית.) היה לה שיער מקורזל בטרוף- עשתה תלתלים, כמו פתיחת תלתלים זה נראה.
באמת יפה, אבל זה נראה כמו תוספת שיער.
כולן גם שמו את הליפ-סטיק של הקצינה, איזה משהו נוזלי וצמיגי בצבע אדום אש.
באמת גועל.
ואז הצטלמו.
מה הטעם? זו לא האמת, החיוכים והחיבוקים. אני יודעת שהן לא אוהבות אותי ("נעמה נעמה בואי להצטלם איתנו, מה את לא רוצה איזה מזכרת?")
מפגרת, מזכרת מזכירה לך משהו שהיה, בדר"כ אם הדבר אכן היה, אתה רוצה לזכור אותו אם הוא טוב, אם לא- לא תרצה מזכרת. לא ככה?
מפגרת. לא רק שלא היה, גם אם היה לא הייתי רוצה מזכרת.
מה גורם לי לחשוב על זה?
הספר שמאורי קנה לי- מלך החומוס ומלכת האמבטיה.
אידיאולוגיות חכמות, באמת. אבל לך תממש אותן. חופש צדק מוסר תחיה ותן לחיות. נהדר. באמת. בספר זה גם מתממש במידה מסויימת, וגם בכמה סרטים, וסדרות.
חיים אמיתיים? לא פה.
אמא חזרה מחו"ל, ארה"ב. האמת? היא מספרת את הסיפור של הספר במידה מסויימת, שזה מה שיש שם- חופש, צדק, קצב חיים אחר.
חשבתי אולי זה כי הם חיים 7 שעות מאחורינו? אז יש להם זמן, הם יכולים ללכת לסופר כל יום אחרי העבודה- לקנות מלפפון אחד ועגבניה אחת וקוטג' טרי אחד ולאכול ארוחת ערב, ולא לעשות קניה של 600 שקל בשבוע.
הם יכולים להרשות לעצמם לחכות בתור לקפה של הבוקר לפני העבודה.
הם יכולים להרשות לעצמם משכורת גבוהה ומחירים נמוכים.
הם יכולים להרשות לעצמם לדבר בטלפון בלי דיבורית בזמן נסיעה, כי גם ככה כולם נוסעים לאט, והסיכוי שמישהו יפגע בך בעוצמה קלוש.
הם יכולים.
אנחנו לא.
אנחנו 7 שעות קדימה, אנחנו צריכים להספיק.
אתה לא יכול לעמוד בתור לקופות בקולנוע, נפל לך שקל מחוץ לתור, ללכת להרים אותו, לחזור, ולצפות שיתנו לך לחזור למקום שלך. כי הרי כולם ממהרים, כי הסרט מתחיל רק עוד שעה, בנתיים הם צריכים להספיק לאכול המבורגר ולקנות מתנה לחבר.
אה לא יכול להרשות לעצמך ללכת לסופר אחרי העבודה כל יום ולאכול אוכל טרי- כי זה לא משתלם, אין את המבצעים. זה גוזל זמן יקר וזמן זה כסף.
כסף. זה עוד דבר שאין לי. אני צריכה לעבוד.
לא קשור.
למה פה אנשים צריכים לשים לק כזה על הציפורניים ברגליים עם "אבני חן" כאלה?
למה פה אני צריכה שמלה יקרה של קסטרו כדי שיסתכלו עליי?
והנה סיום מרשים, שבוודאי לא ציפיתם לו-
אני יפה כמו שאני!
גם אתם!
:)
:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
