אתמול היה במחנה כנס תפקידים, ואמרו לי שאני מדריכה עם מעין את כיתה ד' ממגד ומהדמוקרטי.
ממש שמחתי שאני עם מעין כי אני מסתדרת איתה, היא נחמדה והיא מדריכה מעולה והכל אבל ממש ממש התעצבנתי ששיבצו אותי בד'. שוב. אם הייתי יודעת מלכתחילה שאני אדריך שוב את ד' בכלל לא הייתי עושה שנת הדרכה שניה! אני יודעת שזה חשוב והכל אבל אני רוצה גם לעצמי משהו שונה, להעביר תכנים שונים, להדריך ילדים יותר בוגרים, להתמודד עם בעיות שונות ולא שוב פעם "הוא נגע בי" ו"היא לא נתנה לי חמצוץ אז עכשיו אני אבכה במשך שעה וחצי ואעשה ריגשי ואברח הביתה ואדרס בדרך". לא רוצה להרגיש שוב פעם כמו בייביסיטר לילדים מפונקים וצווחנים. לא רוצה!
אני מרגישה שבמקום להתקדם הלאה, לחוות חוויה שונה לגמרי, אני פשוט חוזרת על השנה הקודמת. אני יודעת שזה יהיה טיפה שונה השנה- חניכים שונים, מעין... אבל זה שוב אותה מנת מסכל ואינטליגנציה ריגשית של מפלצות בנות 8. תנסו אתם לדבר איתם על סוציאליזם ועבודה ושיוויון ודמוקרטיה ואהבת הארץ ותצפו מהם להפנים. עוד שנה שלהרגיש כאילו אני מדברת לקיר. לפחות הקיר שקט.
אני כותבת את זה וכבר כמעט עולות לי דמעות בעיניים כי כמה שזה אולי נשמע מטומטם זה באמת מתסכל ומייאש ופשוט לא פיר! אמרתי להם במפורש שאני לא רוצה להדריך ד'! דבר אחד זה לא לתת לי בדיוק מה שאני רוצה - אבל לתת לי משהו שאני ביקשתי שלא?! אני בכלל אמרתי שאני לא אדריך אם מדובר בד'. עכשיו אני מרגישה שאני עושה טובה למישהו.
נראה לי שאני אומרת שאני פורשת ולא מעניין אותי את מי אני דופקת. למה לא לוקחים אותי ברצינות? למה תמיד אני צריכה לוותר ולהתאים את עצמי לתנאים של אחרים אבל אני א-ף פ-ע-ם לא מקבלת את מה שאני רוצה?! הא? מה עם מה שאני רוצה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
