| 12/2008
אבולוציה של חורבן
מילה לכל אלו שנקרו לכאן במקרה - זה סיפור שנכתב במסגרת מין תחרות הערכה עצמית בין חברים... הוא לא אמור להיות פה, אבל קיבלתי אישור להעלות אותו לפה כי אפחד מהשופטים לא מכיר את הבלוג הזה..
אם אתם מעוניינים, הבלוג המתעדכן שלי הוא בלוג מספר 360316..
אשמח מאוד לקבל ביקורות וכאלה..
אבולוציה של חורבן
שני הגברים החלו לפסוע אל עבר הקרחת שזהרה במרכז המדשאה הפראית.
הם צעדו באיטיות, מדגישים כל צעד וצעד. נדמה שרצו להשאיר חותם כלשהו, כך שכל איש שירצה בכך יוכל לגלות כי במקום זה ביקרו שני אנשים בעלי צעדי רפאים.
הם נראו שניהם בשנות החמישים לחייהם. על אף הגלימות שכיסו את ראשיהם, ניתן היה לראות שערות כסופות מבצבצות להן מבעד לפתחים המעטים שנותרו.
האחד היה גבוה וגמלוני במקצת, על אף שהיה רחב כתפיים, והשני היה מעט נמוך יותר, בעל מבנה גוף חסון וקשיח.
על פניו של הגבר הגבוה נחה הבעת ריכוז נחושה. הוא ללא ספק התרכז במשימה כלשהי שהוטלה עליו, או שהטיל על עצמו. פניו היו מסותתות ובעלות תווים בוגרים ורציניים. הן היו חלקות למשעי, ללא כל זכר לזיפים או צלקות למיניהן. פיו היה חתום בנדר שתיקה. הוא היה ניגוד מושלם לגבר שצעד לצידו.
גופו של הגבר הנמוך פיזז במין מחול עליז אל עבר היעד המתקרב. פניו קרנו מאושר, והן ניצתו מחדש בכל פעם שמבטו הצטלב עם זה של רעהו. להבדיל מהאדם שצעד משמאלו, על פניו הייתה מרוחה הבעה ריקנית וטיפשית. הוא נראה כמו כלב שוטה, כשרק ריר נוטף מצידי פיו היה חסר על מנת שהדמיון יהיה מוחלט.
=========================================================
- "לא נראיתי כמו כלב שוטה!", מחה הגבר העגלגל בהפגנתיות.
- "אתה לא באמת ראית את עצמך באותו לילה, נכון?"
"נראית בדיוק כמו שהרגע תיארתי אותך. אתה צריך להשלים עם ההתנהגות שלך באותה תקופה", הסביר הגבר הכחוש להחריד בתוקף.
שני הגברים פסעו חרישית אל עבר עץ הדובדבן עב הגזע ששכן במרכז המדשאה המטופחת. העץ נראה כאחד שעבר ימים קשים, יבשים וחמים. בין ענפיו נראו גוויות של ניצנים שנכלמו לפני זמן רב.
שניהם פסעו באיטיות, גביהם שפופים וכפופים, שבורים תחת משא השנים הכבד. הגבר הגבוה מבין השניים אחז בידו מטה הליכה עשוי פלדת אל חלד קרה ומשויפת. אור הירח השתקף ממנה חזק שבעתיים, והאיר את דרכם הסלולה של השניים.
שניהם פסעו באורח שליו ומחושב. יודעים בדיוק מהו יעדם ומה באו לעשות במקום נידח שכזה.
- "כבר אמרתי לך אינספור פעמים מה אני חושב על השחזורים חסרי
התועלת שלך. אתה מוכרח להפסיק עם ההרצאות האלה ולהתרכז במה שבאנו לעשות", אמר הגבר נטול המקל, נועץ מבט בנעליו ובגבר שהתהלך לידו בו זמנית, בניסיון להסוות את הציפייה לתגובה.
- "אתה יודע שזה הכרחי. בלי השחזורים שלי, היינו מפוטרים מעבודותינו כבר לאחר הבדיקה הראשונה. אתה פשוט לא מוכן להתמודד עם הילדותיות הבלתי נסבלת שבעברך, ועם התיאורים המדויקים שלי. והנחרצות שבדבריך רק מעידה שלא השתנת מאז אותם זמנים", השיב הגבר הגבוה מבלי להניד עפעף. הגבר הנמוך נראה מאוכזב מהכישלון שנחלה ההערה העוקצנית לכאורה שלו.
- "אתה יודע טוב מאוד שאני מעולם לא הייתי ילדותי. אתה בחרת לצייר אותי ככזה. אני פשוט הייתי, להבדיל ממך – אנושי"
"ובתור אחד שכזה, אני יכול לשחזר את פעולותינו בצורה מדויקת גם מבלי לשתף אותך בעלילות פרי דמיוני, כמו שאתה דואג לעשות באופן כה מעכיר".
- "ובכן – מכיוון שאני הוא המחליט מבין שנינו, אני הוא זה שיאמר מה יעשה ומה יישאר בכוך חמים במוחך המכווץ. ואני מחליט שפעולותינו תתבצענה בדיוק כפי שהשחזור שלי מורה. ומעבר לכך – אני מחליט שהשחזור יתבצע ללא כל הערה או התנגדות מצדך, ללא יוצאים מן הכלל. זה ברור?"
- "זה לא שיש לי ברירה.. אני אשתדל לשמור את ההערות ה'כה חסרות חשיבות' שלי לעצמי. אתה מוזמן להמשיך"
- "אני תמיד מוזמן לעשות כרצוני. ואתה יודע זאת טוב מאוד. רק רציתי להבהיר לך את מעמדך בזוגיות הזו", סיכם הגבר הגבוה, תוך כדי הפניה של ראשו אל עבר הגבר שצעד לצידו. הוא חשף את תווי לסתותיו התחומים, ונעץ מבט חלול וחד משמעי.
- "נמשיך..!"
=========================================================
היה זה ליל חורף נטול עננים.
ממעל נצנץ אור כוכבים גלמוד. הירח לא מילא את תפקידו.
דממה מוחלטת שררה בשדה השומם. לא נשמעה יללת תן מרוחק ואף לא רשרוש עלים או צרצור של חרק זדוני.
השדה היה שטוח לחלוטין – שום עץ לא קישט אותו, ושום שיח בר לא בצבץ בין השוחות שבו.
פריצת הגברים עטויי הגלימות לא הורגשה כלל. הם פסעו מבלי לשנות דבר, מבלי שהעשב השוטה יחוש ברגליהם הכבדות.
בידיו של הגבר השמנמן נחה שקית נייר חומה, שרופה חלושות בארבעת פינותיה. בתוך השקית שהה משהו עגלגל, שיצר בליטה קטנה בקרבת הפינה השמאלית התחתונה. הבליטה נראתה כמו פצעון קטן המאיים להתפקע בכל רגע שעובר.
- "איפה בדיוק אנחנו אמורים לשתול את זה?" שאל הגבר החסון בתמימות.
הגבר הגבוה לא מיהר להשיב במילים, ובמקום זאת החווה עם ראשו אל עבר קרחת הדשא שבלטה ממולו.
- "במרכז, כמו תמיד, אני מניח.."
הגבר הגבוה הנהן בתשובה.
שניהם המשיכו לפסוע אל עבר השלמת המשימה שניתנה להם.
באופק נראו אורות עירוניים להפליא. ההילה שבקעה מן העיר הקרובה סנוורה את הכוכבים שבקרבתה, והעליבה אותם חזרה אל ביתם שבחושך.
אל מול העיר שבאופק, עמדה חלק הדשא בהם פסעו שני האנשים – מקום בו נדמה כי לא דרכה לעולם נפש חיה, או מתה.
=========================================================
- "מי היה מאמין שכשנחזור לכאן הכול יהיה כל כך שונה.. ", קטע הגבר השמנמן את חברו העוסק במלאכתו.
"הזמן משנה הכול", הוא הוסיף.
- "לא אמרתי לך לתת לי להמשיך ללא הפרעות?!", התפרץ הגבר הגבוה באורח לא אופייני.
שני הגברים המשיכו לפסוע אל עבר העץ האיתן שעמד בודד תחת אור הירח.
בידיו של הגבר העגלגל ניצב פנקס פתוח, כבול על ידי עפרון עבה.
הפנקס היה ריק לחלוטין. מעולם לא השתמשו בו, ומעולם לא פתחו אותו בכדי לכתוב בו.
- "מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות? מה אמורים לבדוק? – עד כמה העץ בריא? מה הגיל שלו? האם המשימה שלנו התבצעה כראוי?"
- "באנו לבדוק האם השתילה שלנו עשתה את מה שהוטל עלינו לעשות. באנו לברר האם נטעה פה המטרה שלשמה אנחנו קיימים".
- "ועכשיו תן לי לסיים – לא נשאר לנו עוד הרבה, הגענו כבר לשתילה עצמה".
=========================================================
הם הגיעו אל מרכז הקרחת.
הגבר הגבוה צווה בהינף ראש על הגבר שלצידו לבצע את שנצטווה.
הוא התכופף באיטיות אל תנוחת זינוק, וחפר בור קטנטן בעזרת ידו החופשית.
הוא טמן בחור שנוצר את השקית שהחזיק, ופתח את פיו במטרה למחות בפני הגבר הגבוה בעל המבט המאיים, שעמד מעליו, משגיח שהכול נעשה באופן תקין. הוא התחרט באופן מידי.
הוא נעץ מבט בשקית הזנוחה – זרוקה לה בשלווה בתוך הבור שנחפר במיוחד בשבילה, וחשב על הדברים שתעולל אותה שקית אומללה למראה. רגשות אשם הציפו אותו, ודמעה בודדה התנפצה מעינו, נוחתת בתרועה רמה על האדמה ובכך מפרה את הדממה המוחלטת.
הגבר הגבוה כמעט והתפוצץ. הוא לא יכל שלא להוכיח את הפועל על שגיאתו החמורה. הוא החליט לדבר, רגע לפני שלשונו פרצה שער דרך שיניו ושפתותיו.
- "לא סיכמנו שאתה לא תייבב יותר בזמן משימות חשובות שכאלה?"
- "איך אתה מעז לסכן את מהות המשימה? – ההוראות היו מפורשות וברורות –אל תגעו ישירות בשקית ובתוכנה בשום פנים ואופן. אם הייתה הדמעה הארורה הזו נוחתת על השקית, היינו מוגלים אל האבדון, משאירים את פרי משימתנו ללא השגחה וביקורת! אתה יודע מה היה קורה לו הייתה אותה דמעה מוצאת את דרכה אל השקית!!"
- "אני לא יכול לשלוט בעצמי! אם אתה כל כך דואג בגלל הדמעות שלי, תעשה את זה אתה בפעם הבאה!"
הגבר החסון כיסה את השקית באדמה שליקט, מחזיר את המישור למצבו הקודם. הוא התרומם והישיר מבט אל השמים, תוהה מדוע נגזר דינו לעולל רשעות שכזו לעולם.
- "סיימנו את משימתנו, בוא נסתלק מפה!", גער הגבר הגבוה בסמכותיות.
=========================================================
- "לא הזלתי דמעה מאז אותו לילה", הוסיף הגבר השמנמן אל סיפורו של רעהו.
- "וטוב שכך".
שני הגברים הגיעו אל עץ הדובדבן הנכסף.
רוח קרירה נשבה, מעיפה עלים מתים אל פרצופם, מביעה התנגדות להימצאותם של שני גברים שוברי שגרה שכאלה בממלכתה.
הגבר השמנמן הושיט את הפנקס אל הגבר הגבוה, שמשך אותו אל חיקו ללא תנועות מיותרות, והחל לשרבט בחריצות דברים אחדים בתוכו.
הם עמדו בודדים בקרחת הדשא שבמרכזה ניצב העץ שנטעו לפני שנים כה רבות.
שניהם עסקו במלאכתם – תיעוד והנצחה של אותו נזק שגרמו.
וההבדל? האחד הנציח את הדרך בה פעלו, והשני – הנציח את אלה שהרג.
בית הקברות זהר תחת אור הירח שסנוור את מנורות הרחוב שסבבו סביב חלקת הדשא משובצת המצבות.
רוח פרצים הביעה את מחאת המצבות על גוזרי דינן.
דמעה ניצתה בעינו הימנית של הגבר השמנמן.
דמעה שניבאה בזמנה את המוות ואת החורבן.
דמעה שייצגה את מעט האנושיות שעוד נותרה בבעליה.
| |
| כינוי:
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
