מכתבים לאריאל

מחר, שוב כולם יתכנסו אחרי כל כך הרבה זמן, וידברו עליך.

אני לא אהיה שם, אריאל. מצטערת.

אני מתגעגעת אליך, יותר מתמיד.

אני מנסה לישון, אבל כשאני עוצמת את העיניים הדמות שלך עולה בראשי, וזה כואב לי.

אני מנסה לעכל את זה, ש-11 חודשים אנחנו חיים בלעדיך.

ש-11 חודשים זה כל מה שהיה צריך כדי להשכיח אותך ממנו.

11 חודשים, אריאל.

אתה מת 11 חודשים!

לפני כמעט שנה, אתה עשית שטות שפגעה בי והרסה אחרים.

אריאל, אתה מבין בכלל מה זה לחיות בלעדיך?

אם רק היה לך מושג כמה אתה חסר לנו, אולי לא היית עושה את זה. אולי.

יש לי כל כך הרבה להגיד לך, אני פשוט לא יודעת עם מה להתחיל.

הכל  מתערבב לי, ואני משתגעת בחיוש אחרי מעט סדר.

השנה, בכוכב נולד 5, יש נבחרת טובה. אבל חסרה. חסרה אותך!

אתה אמרת לנו שתלך לאודישנים, עם קול הזהב שהיה לך, הנעים הזה. אבל לא הלכת. קצת קשה ללכת כשאתה קבור מתחת לאדמה ומעליך יש מצבה ענקית.

אני כל כך רוצה להחזיר את הזמן לאחור. אני מוכנה לחזור על כיתה י"א המייאשת הזאת, וזאת רק כדי שהכל יהיה שונה.

שאתה תיחיה.

אני רוצה ללכת לכוכב נולד, חצי גמר, רק בשביל סגירת המעגל.

אני מקווה שהשאר יסכימו לבוא, יהיה קשה, לא שמח כמו שזה נשמע - כי זה יהיה בלעדיך.

אני יארגן את זה לבד, אריאל. אני ואתה לא נדבר כל 5 דקות בטלפון, לא תשלח אסאמאסים טיפשיים באמצע הלילה. אני יארגן הכל לבד.

אתה לא תגיד לכולנו לבוא ב-5 וחצי ותרשה לעצמך לאחר בחצי שעה.

אתה לא תגיע ותגרום לי להבין שאחרת כי קנית לי מים.

אתה לא תציע לי לשבת לך על הכתפיים כדי שאצליח לראות.

אתה לא תעמוד מאחור, אבל תראה את הכל בלי בעיות.

אתה לא תעזור ליערה המעולפת.

אתה לא תשב בהסעה, שומע לעצמך שירים, ושותק.

אתה רק תשכב לך שם, בבית העלמין, בלי רוח חיים. עם מבט ריק, גוף דומם שאולי כבר נרקב.

ואנחנו נחשוב עליך.

מבטיחה.

לא רוצה להפסיק לכתוב, אני מרגישה שאני שוב נפרדת ממך.

אבל כבר קשה לי יותר ויותר להמשיך.

עד לפעם הבאה אריאל.

אוהבת כל כך.

מתגעגעת.

:(

נטע.