מכתבים לאריאל

שלום אריאל.

אין לי כל כך מה להגיד לך עכשיו. די מאוחר, ואני סתם מרגישה צורך לדבר.

אני מתגעגעת.

אני מסתכלת בתמונות במחשב, ואז מגיעה לתמונות שלך ואני מרגישה ריקנות כזאת בלב, ואני מבינה שלמרות שעברה בערך שנה וחצי, עדיין כואב לי.

לפעמים אני כל כך רוצה לדבר איתך, ואני משכנעת את עצמי שאתה מקשיב לי שם למעלה.

אבל זה לא אותו דבר, לא מרגיש אותו דבר.

התגברתי, אני לא בוכה יותר. אבל אני עוד מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.

אני חושבת כמה שזה לא פייר, ומשהו תקוע לי בגרון ולא נותן לי לנשום, וזה גם לא רוצה להשתחרר.

אריאל שלנו, אנחנו כל כך אוהבים אותך.

אני מוצאת את עצמי די הרבה מדברת עליך עם אנשים שלא הכירו אותך, ומספרת להם איזה בנאדם מדהים היית, וכמה שאני מתגעגעת, והם מרגישים לא כל כך נעים כי אני מכניסה את עצמי לעצב כזה...

טובי, אני בטוחה שטוב לך שם למעלה, הרבה יותר משטוב לנו.

ואני מקווה שלא תשכח את החברים כל כך מהר.

אני אוהבת אותך המון, ורק רוצה שתדע את זה.

נטע