חלק מהרעיון הכללי של הקיום שלי הוא: אל תבכה על מה שלא נמצא ולא היה אמור להיות נמצא. או במילים אחרות: אם זו המציאות, זו נקודת היחוס, כאן הניטרליות, ימינה או שמאלה מכאן ומותר לך להתרגש. אסור לך להתרגש מטבע העולם, אסור לך לאהוב אותו ואסור לך לבכות כתוצאה ממנו.
ובכל זאת, יש השואלים - אם אסור לי לבכות מטבע העולם, למה מותר לי להתאבד? התשובה היא פשוטה מאוד: התאבדות היא לא פעולה רגשית מנקודת המבט של הקיום שלי. אתה יכול לבחור להתאבד כי רע לך, ואז זה אומר שהקונספציה שבחרת שגויה (משמע, אתה נוטה להגדיר את המציאות כבכי ואת האוטופיה כנקודת הייחוס שלך), אבל זו תהיה סוג של טעות. זו תהיה טעות משום שאת הקונספציה אפשר לשנות, בעוד שאת המציאות אי אפשר לשנות. הבחירה בהתאבדות היא הבחירה השקולה והנכונה אך ורק כשהקונספציה תואמת את המציאות, משמע, מתייחסת לאמת האובייקטיבית כאל נקודת הייחס שלה, והיא תופסת את המציאות לא כחיובית ולא כשלילית, אלא כחסרת טעם.
מה זה אומר חסרת טעם? חסרת טעם היא מציאות שבה לתואר האקדמי שלך, למשל, אין משמעות: אם כל אידיוט יכול להיות דוקטור, ואנשים יכולים ללמוד ולהשקיע 6 שנים, לקבל את התואר שלהם ואז לבלבל את השכל על מה שהם רוצים ולהישמע מקצוענים, למרות שהם אומרים דברים חסרי בסיס שהם לא תחום המומחיות שלהם - אז התואר האקדמי שלך הוא חסר טעם, או חסר משמעות. למען האמת יש לו משמעות - הלגיטימציה לבלבל את השכל על נושאים שהם לא תחום ההתמחות שלך, אבל זו לא המשמעות המקורית, ולכן הוא באמת 'חסר טעם'.
מתי המציאות כולה הופכת להיות חסרת טעם? המציאות חסרת טעם, למשל, כשאתה מגיע לתגלית שגורמים משמעותיים להמשך הקיום שלך בעולם, כמו אוכל, מוזיקה, סקס, זוגיות, אלימות והתמסכנות, הם חסרי טעם. מוזיקה הופכת להיות חסרת טעם כשמגיעים למסקנה שכל זבל היה עובד אם היו מקשרים אותו לעולם רגשי מסוים ומשמיעים אותו בתדירות מספיק גבוהה. כשמשמעות המוזיקה היא הקישור במוח שנעשה בתקופת הזמן הנכונה ולא העושר שלה או משהו בה, אז היא עצמה חסרת טעם. לגבי אוכל אפשר לומר את אותו הדבר. לגבי סקס אפשר לומר דברים דומים, ואת כל השאר אפשר לנתח בצורה דומה.
בכל אופן, אתה יכול לא להיות עצוב מהחיים, ובכל זאת לראות אותם כחסרי טעם, ולכן ההחלטה הנבונה צריכה להיות התאבדות.
ובכל זאת, את/ה שואל/ת, מה אמור למנוע ממני מלהתאבד? הספק. לא התקווה, לא האמונה, לא הפחד ולא ההרגל - רק הספק. אולי הדברים ישתנו, ואולי המציאות שלי תתמלא ב-'טעם' שלא שמתי לב לנוכחותו בעבר? אם אין לך מה להפסיד אם תתאבד, גם אין לך מה להפסיד אם תמשיך לחיות, ולכן ברירת המחדל אמורה להיות - לחיות, מחמת הספק.