אני יכול להישבע שבאמת הרגשתי והייתי בטוח בעצמי שהכל מסתדר לי כמו שצריך ושהחיים שלי קלים מדי. אני גם כתבתי את זה, זה מתועד, אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להכחיש את זה בצורה אמינה, אבל עכשיו אני באמת מאמין בדיוק להפך. אני מרגיש שכל המאמץ שעשיתי לא היה שווה כלום, שבכלל לא הייתי קרוב לסטנדרטים של שום דבר, פשוט ישבתי ובזבזתי את הזמן שלי ושל העולם ושל בלה בלה בלה בלה בלה. אני מרגיש טיפש, אני מרגיש שאני עומד להיכשל בכל. זו הייתה סתם גאווה מיותרת מצדי, להניח שאני אוכל להגשים את עצמי. אני? להגשים את זה? איך אני יכול להגשים את עצמי בכלל? אני יכול ללמוד עוד ועוד, אבל זה לא יגרום לי להגשים את עצמי. אני באמת הייתי בטוח שאני יכול להגשים את עצמי ככה. הבעיה היא שבפועל זה לא הכיף הזה של ללמוד או לחקור, זה יותר כמו לנתח ולדקור ולהרוג ולהתעלם מהאנושיות שלי. זה מה שנדרש ממני. אני לא יכול לתת את זה, זה נראה לי לחלוטין מובן מאליו שאני לא מסוגל לתת את הדבר הזה. אני בסך הכל רציתי ליהנות ממשהו בלי שאני אצטרך לשלם עליו. לא נראה לי שאפשר באמת ליהנות ממשהו בלי לשלם. מישהו צריך לשלם, ואם אתה לא משלם פיזית, אתה משלם נפשית בפגיעה במצפון שלך וברגשות האשם, ואם אתה לא משלם נפשית, אז מישהו או משהו אחר משלם בזה שפגעת בו. כל זה לחלוטין מתרחק מהנקודה. הנקודה היא שהכל בולשיט. כל מה שהם עושים, עלובי החיים האלה, הוא לרשום דברים בטבלאות, להתרגש וללרלר על כמה שהכל השתנה עכשיו, מהרגע שהם המציאו מונח חדש. מה שנקרא לבחוש בשוקו אחרי שהשוקו אחיד, לערבב את הקפה המעורבב, לכתוש את השום הכתוש, לאזן את הריכוז של הפטל המאוזן מבחינת הריכוז. נראה לי שאני מתחרפן. אני מרגיש כל כך חסר תועלת כרגע. זה לא משנה מה אני אעשה, מאיזושהי נקודת מבט שאני ארגיש חסר תועלת. זו הבעיה בקיום שלי, אני לא מסוגל להביא את עצמי לנקודה שבה אני מרגיש שאני עושה משהו נכון או מגשים את עצמי. אני לא מספיק טיפש כדי להעלים עין! למה אני לא יכול להעלים עין כמו שכולם עושים? אני לא חייב תמיד לראות את הנולד? אני זקן משועמם שלא זז כי אין לו מוטיבציה. למה שתהיה לו מוטיבציה? הוא הרי יודע שכל זה יהיה הבל. הוא יודע, הוא מכיר. הוא ראה הכל. אני רוצה לומר שראיתי הכל, שאני יודע הכל, שאני יכול לצפות מה יקרה. ואני צודק, אני באמת יודע הכל. אני יודע הכל, אבל אני לא בטוח שאני באמת רוצה לדעת הכל על אף שאני אומר שאני רוצה לדעת הכל. הכל באשמת אנדרה ז'יד, הכל באשמתו. יש לי קטע כזה. אני אולי לא מסיים תמיד את הרומן, אבל אני קורא עשרים עמודים ראשונים, במקרה הטוב שישים, מבין איזשהו קונספט אחד, וכל החיים שלי מתמוטטים. הם מתמוטטים. אני לא יכול להתעלם מרעיונות חדשים, אני לא יכול להתעלם מרעיונות רדיקליים כמו שכולם עושים במהלך החיים שלהם. לא... אני אהיה חייב להקשיב, לאמץ לחיקי, להפיל את העולם שלי כולו ולבנות אותו מחדש. מי אמר "הצייר המושלם חייב להיות מסוגל למחוק את הקומפוזיציה הטובה ביותר שלו עשר פעמים ברציפות ולציירה בכל פעם מחדש, כדי להוכיח שאינו תלוי לא בעצביו ולא במזל"? כן כן, גוסטב קורבה, אחרי המניפסט הראליסטי. זה פחות או יותר תיאור של החיים שלי: להרוס הכל, למחוק, ולהתחיל מחדש. אני מצליח לבנות את עצמי מחדש על אף הקריסה, אני מצליח לבנות משהו יותר יציב, אני מצליח להתמודד עם הגורם למשבר ולאמץ אותו בתור האישיות שלי, בתור גורם לא מאיים, אבל בכל זאת. אלוהים, כמה עבודה!

ועכשיו הכל מאבד צורה שוב. שלוחות שלי עוסקות בניתוץ של כל מה שיצרתי ואני יושב מול המקלדת באין אונים, אין לי שום שליטה. אין לי שום שליטה. הכל נמחק ואני כמה דקות לפני הרגע שבו איאלץ להתחיל מההתחלה.