הפרעות או לא להיות

אני לא יודעת אם ישנתי בכלל.

אני אפילו לא יודעת אם עכשיו נחשב ליום או ללילה.

אני רק יודעת שהסתכלתי פעם אחרונה בשעון לפני 4 שעות לפני ששמתי ראש בספה, והשעון המעורר שלי צלצל לפני כמעט חצי שעה.

פאק.

אני צריכה לעלות על אוטובוס ב6 וחצי. למה כיוונתי שעון לעכשיו?!

ככה זה כשאני לא יודעת מהחיים שלי. פחדתי לפספס. לפספס את החברה הכי טובה שהייתה לי בחיים, בפעם האחרונה, אזרחית.

ואני מתרגשת. מתרגשת אפילו שאני בעצמי כבר חיילת, שאני הולכת ללוות אותה ואז בעצמי לנסוע לבסיס.

קר לי. אני יושבת פה מכווצת ומקלידה כמו ילדה נכה ביד אחת כי היד השניה עמוק בכיס.

הרגשה של גועל.

מה עובר עליי?

רע לי.

רע לי שאני צריכה לנסוע לבסיס עד יום שישי, משאירה מאחורי אמא אחרי ניתוח, אבא צולע וכלב שעוד לא החלים מתקיפה של כלב דני ענק.

רע לי שבבסיס יש שני מפקדים שהפכו אותי לחרא שלהם, מכינה להם קפה ומנקה אחריהם. גם בבית הם ככה?

רע לי שחושבים שם שאני בקטע עם המפקד הישיר שלי, רק בגלל שהוא טוב אליי. זה כל כך לא ככה אלוהים יודע עד כמה שאנחנו לא בקטע.

רע לי שטוב לי שרע לו, עכשיו, בניצנים, בשיא הקור, קם ב5 בבוקר כמו מאובן, אוכל חרא, מפקדים סתומים מריצים אותו, וטוב לי.

רע לי שהוא לא רדף אחרי וביקש סליחה, אחרי שבמשך חודשים הוא עשה לי את המוות מרוב שהיה דפוק ואובססיבי ונכנס לסרטים בכל פעם שדיברתי עם בחור. אני לא מבינה את האומץ שלו לעשות דבר כזה אחרי כל מה שקרה.

רע לי שהיא מתגייסת.

רע לי שהיא תקום בשיא הקור ב5 בבוקר, תצעק כן המפקד, תאכל אוכל מגעיל ותסבול. לא מגיע לה.

אבל כולם עברו את זה, עוברים את זה ויעברו את זה.

גם היא תעבור.

עכשיו אני הולכת להתארגן (פששש 5 וחצי בבוקר כבר אמצע היום)

לילה\בוקר טוב לכולם.

תישנו!!!!