הפרעות או לא להיות

אין לי מושג כמה זמן לא כתבתי. אבל אני לא כל כך אתפלא אם אף אחד לא שם לב, זה לא שהבלוג הזה הוא משהו שמתעסקים בו...

הכל התחיל כשאמא אמרה לי שבפסח ב' יש טיול משפחות והיא מאוד תשמח אם אני אהיה שם, ואני אמרתי לה שאני אעשה הכל כדי לא לסגור. כולל לסגור פסח א'. משם הדרך לשתייה בבסיס ולריתוק הייתה ממש קצרה, כשבין השתייה למשפט הייתי שבועיים בבית, עם החברים הכי טובים, או לפחות ככה חשבתי.

בתחילת הריתוק עוד היו קצת מתקשרים אליי, אני הייתי מתקשרת ובסך הכל עבר לי די מהר השבוע הראשון.

אחר כך כבר לא ידעתי מי החברים שלי ומי לא. לא בגלל משהו, פשוט בגלל ששכחתי איך הם נשמעים, כי הם לא בדיוק טרחו להתקשר, כל אחד היה עסוק בתחת של עצמו ובאופן כללי לא נראה לי שהייתי כל כך חסרה למישהו.

מהבנים לא כל כך ציפיתי ובגלל זה לא התאכזבתי, אבל הבנות, שתיהן, הפתיעו אותי. לא מתקשרות, לא עונות, לא חוזרות. והאמת? נפגעתי אבל הבנתי- רחוק מהעין רחוק מהלב.

ולא אמרתי להן כלום.

ואז הריתוק נגמר בבום. תרתי משמע.

 מוזר לגלות כמה שהמזל משחק יותר מכל דבר אחר. 

היום האחרון של הריתוק עבר לאט, הייתי כל כך עצבנית ומלאת אנרגיות שלא יכולתי לישון, ככה שב6 בוקר ביום למחרת כבר היינו אני ומאיה בחוץ, בדרך להסעה של הבוקר, כבר לא יכולתי לחכות...

להגיע הבייתה, לאמא ואבא, לאחיות, לכלב שלי וגם אליו. לזה שאני אוהבת.

ברבע ל7 כבר הייתי בחדר המוגן, רועדת מפחד, העיניים מתרוצצות ללא מנוחה, המוח מסרב לעכל.

רק אחרי שעה ארוכה התפרצו לי הדמעות, יורדות בלי הפסקה, בלי מעצורים.

העוצמה של הפיצוץ הייתה מחרידה, מחרידה כל כך שעמדתי במקום מבלי יכולת להזיז את הרגליים, אפילו שידעתי שאני חייבת להיכנס לחדר ביטחון. אלה היו כמה שניות שנמשכו כמו נצח, עד שהרגשתי שמישהו מושך אותי ביד ומכניס אותי לחדר. זאת הייתה משאית תופת.

אחרי כל זה, ממש לא אכפת לי ממנה, שמעיזה לומר לי שאני אגואיסטית, אחרי ששכחה ממני במשך הריתוק, והאמת, לא אכפת לי משום דבר אחר, הכל שולי פתאום.

זה היה נס, כי עמדתי בחוץ, ואם הפיגוע היה עבד לפי התכנון, גם אלה שהיו במרחבים הממוגנים לא היו מגיעים הבייתה יותר.

ואני חיה.