עדכון: פוסט זה פתוח כעת לתגובות, לאחר שבתחילה היה נעול לתגובותיכם בשל תקלה. מי שמרגיש צורך - מוזמן להגיב כעת.
התקופה שאני נמצא בה עכשיו היא בדיוק מסוג התקופות שאני יכול לומר בביטחון כי אני מברך ומבכה עליהן במקביל. זוהי צאתי לדרך לחיים חדשים, כאן בצפון, רחוק מהמשפחה וקרוב אל עצמי. עד כאן הקלישאה. מתחתיה, זו הבדידות הראשונית שזרקתי את עצמי לתוכה בבואי לכאן או אולי האינטנסיביות השקטה של המקום הזה.
0
המעבר לכאן לא רק שהמיר לגמרי את הקרקע האספלטית שעליה נהגתי לפסוע בחול ובאבנים ולא רק שאירגן מחדש את שיגרת יומי, אלא גם העתיק את מחשבותיי לתעלה סגנונית חדשה, אל איזור חדש ברגש בו טרם צעדתי. היום כמו אז, מחשבות לא מפסיקות להטריד אותי וההתעסקות המערבית התפלה שלי בעצמי ממשיכה להיות מנת חלקי בדיוק באותה מידה. אלא שהתחולל כאן טוויסט והוא חד-משמעי: הפעם רוב רובו של הכאוס המחשבתי מתרכז בנושאים החברתיים באמת. אם עד לפני חודש אלה היו הרהורים של בחור נאמן למחשבו האישי, ספון ביתו ומתרועע קלות עם העולם, כעת אלה כבר התעסקויות של מי שלא מפסיק לחוות קשר אנושי. התכנים השתנו כליל. במקום להתלבט על איך להגיב להתייחסות המעליבה לעיתים קרובות מצד אמא, אני עוסק כעת באיך לנהל את היחסים הנרקמים עם השכנה החדשה. במקום שאלות של מה עושים עם חרדותיי" ו"איך יראה עתידי", עברתי להתבחבשות במיץ של המיץ של הקשר האנושי כפי שנולד להיות. זה אומר גם מין. בנות. שאלת היציאה מהארון כדחף כן במהלך שיחות וכפחד מוחשי יותר, כאיום שיש בו מורכבות חדשה. המוסר האישי שלי. ההתנהלות החברתית שלי. הכל עומד למבחן כאן והחברה שמסביב לא עושה חיים קלים.
0
השקט הצפוני ששורר כאן ברוב הזמן הוא, כאמור, מתעתע מאוד. מצד אחד אולמות ההרצאות וחללי הפאבים אינם מלאים בהמונים אותם הורגלתי לראות בעיר הגדולה, אולם מן הצד השני, כל מפגש אנושי מצומצם כאן, עם יחיד בודד בתוך קבוצה, נושא עימו הרבה יותר אתגר חברתי מאשר בכל מקום אחר. גם בסיטואציה חברתית של ישיבה בחצר אתה יכול ממש לגעת באתגר - אתגר שלא הכרתי. להיות אדיב, במקביל עם קליל, יחד עם שלו, אכפתי, מעורב ומתעניין, להיות אדם כפי שציווית על עצמך כל השנים, בהיותך שמאלן-כתבן-אידיאליסט-ליברליסט, להיות. בניגוד לחיי הקודמים, כאן כל חוויה אנושית מצריכה גם כמות גדולה יותר של אנרגיות. ככה זה כשהמסיכות הן נחלתם של מעטים ואנשים פשוט רוצים להכיר. הם נפתחים, הם מעיזים, הם לא מפסיקים להפתיע אותך.
מין זה דופק בדלת?
כזו הייתה למשל היכרותי באחד מימות השבוע עם שכנה הגרה בקרבת מקום. במהירות סילונית שהתקשיתי לעקוב אחר שלביה, הגיע קשר מקוטע עימה בן יום אחד בלבד, למצב בו היא יושבת מולי בזולה השכונתית ומבשרת לי שהמסטיק אותו היא לועסת נועד כהקדמה לנשיקה שתהיה מייד ביני לבינה. הסיפור שהוביל לשיחה הזו נבנה כל כך מהר, עד כדי שאת הרגע הלילי המביך הזה לא הצלחתי למנוע. יותר מאשר מהר, הוא נבנה ביסודיות, על-ידיה של בחורה עקשנית שרק רצתה לעשות כיף ולא התאמצה להסתיר את זה. כאלו מסתבר, יש כאן הרבה.
וכך, אני מולה והיא מולי ואני מקשקש על כך שאני איני נמשך לאף מין, או שהייתי פעם מספר דקות עם גבר והיא נועצת בי מבט חרמן עם בקבוק בירה (ה-4 בשבילה אותו לילה) בידה ונחישות בעיניה. שום הקשבה לטקסט. כמה דקות קודם היא עוד היממה אותי לראשונה כשאמרה "תפקיד אותי זרועותיך", אני נזכר. וכעת היא עם המסטיק הרשום על שמי וההבטחה הבלתי-מתבקשת ש"אני לא שולטת במה שאני אומרת או עושה". ואני מתפתל. לכי הביתה, ילדה. כבר מאוחר ואת לא רואה שהומואים פה?
הבחורה היצרית הזו לא לבד. כלומר, ביצריה. כמוהה יש עוד עשרות אם לא מאות כאן, בקמפוס המאוד נשי הזה, שמתחילות את מסע הציד שלהן והחיכוך בבני המין השני כבר עם פתיחת שערי המכללה מדי בוקר. בנות שרוצות להראות לך את הדירה. בנות שאך הכרת המזמינות לתה, או לבירה, או ישירות להשלכותיה המאוחרות של הבירה כפי שכבר קרה לחבר אחר לו הוצעו "מעשי סדום" מסטודנטית אלמונית בפאב. בנות כפי שמעולם לא ראיתי אותן ובנים מסוחררים בלונה-פארק צעיר של הזדמנויות. ואני בתווך. מקנא. מקנא כי אין דבר יפה יותר מלשבת מחובק על סלע בתצפית ולהשקיף על הגליל היפה הזה; והרי אין דבר יותר לא-ארוניסטי מאשר לעשות את זה עם גבר, כשהכל רואים.
הדחף הוא דחף שלא ידעתי בעוצמתו, להצטרף אל המשחק הזה, הנדמה כאן כלגיטימי וחי מתמיד. השיח מלא בו, הדירה פנויה לו וכולם רוצים בו, אבל המין אצלי זהו מקום שבו אני מפסיק לחוש מגניב וחוזר להרגיש קטן. שם בשוליים, אני דווקא לא חש באושרי כפי שאולי ניתן לחשוב. אלא שבגלל אי-הבנתי (עדיין) את הקודים המנחים שמניעים את המפעל החברתי הצפוני השוקק הזה, את המחשבות האלה אני משאיר בינתיים רחוקות ממימוש. זמן שההתפרצות ביחסים שבינו לבינה אולי קרובה, המחשבות בעניין שדרוג היחסים שבינו לבינו אינן נותנות מנוח. היצר המיני הבסיסי ביותר גובר - לפרוץ את המחסומים ולראשונה ללכת עם גבר עד הסוף. ללכת מינית, כמו שעדיין לא הלכתי מעולם. מכל תנומה קלה שלי אני מתעורר עם המחשבות האלה. כל רגע שהוא לגמרי פנוי ולגמרי שלי מוקדש אינסטינקטיבית, בין היתר, לחלימה על הרגעים הסוערים. הדימיונות מדמיינים איך הכל מתפרץ, באקט שהוא אגרסיבי ואינטנסיבי גם יחד. שום זכר למעצורים ישנים.
אופרת צפון
אלא שבינתיים ברובד הגלוי - זה שניתן לדבר עליו ואף אולי להחצין אותו באותן שיחות מתרבות והולכות עם בני מיני, העיניים נשואות בכל מובן לעברן של הבנות. החיכוך החדשני מבחינתי בהן הביא עימו המון רגעים של חנופה לאגו, אבל גם הזדמנויות רצופות התפתלויות ילדיות אומללות מולן. ואולם, בתום חודש ראשון כאן אפשר לומר שמה שהרגיש בהתחלה כפיל בחנות חרסינה, הולך והופך בעבורי ליותר ויותר "נסבל". כך למשל, כמה ימים לאחר תקרית הבחורה חדורת המוטיבציה לביצועה של חדירת הסנסציה - אני נקלע לפרשייה בת מספר שעות שבמרכזה אני ו-2 בנות נוספות. ביקור בפאב קיבוצי בלילה נוסף של רמיזות חורף עדינות, הופך בן רגע להפתעה גדולה, כשמסתבר שהידידה מאחד הקיבוצים הסמוכים אותה אספתי אל רכבי כשאני מלווה גם בחבר ובידידה אחרת (שפניה לתכנים מיניים-רומנטיים עמי), זו כיוונה דווקא למפגש מצומצם הרבה יותר - רק היא ואני. דייט רומנטי, אינטימי.
פתאום, בלא ידיעתי ותכנוני, אני הופך לגבר המניאק ששווה להיעלב ממנו: הבחורה התקשורתית שאך לפני כמה ימים הפגינה נחמדות יתרה בשיחה משולשת עם חבר שהביאה, נוחתת לפתע ברכבי אלומת דום ובעלת מזג קצר רוח במיוחד. ואז בפאב, כשהיא נמלטת מהקבוצה כבר עם כניסתנו פנימה; ואז בהמשך, כשהיא עדיין מסרבת להתיישב בחברתנו; וכמובן בסוף, כשהיא מודיעה שאת הטרמפ הביתה תעשה ברכב אחר. תוך כדי, בשולחן נעדר צלעו הרביעית, אנחנו כבר מבינים שאכזבה היא שעומדת כנראה מאחורי האקט המשונה - אולי חשבה הבחורה שמדובר בפגישה רומנטית ביני לבינה וגילויה שלאו הניס אותה, אולי חשבה שכל כולם של יחסיי המתהווים עימה כוונו לתחומי האהבה והייתה זו דרך פוגענית מבחינתה לגלות שלא. ואולי היא סתם מוזרה. מה שבטוח: לי היא גרמה לחוש כמה שעות מה זה להיות סטרייט - בסיטואציית קיצון שכוללת 2 בנות שמעוניינות והגבר האדיש, הלא רגיש והמוליך-שולל, ביניהן. סצינה מפוקפקת ללא ספק, יש לסטרייטים האלה.
עם שוך הסערה, אתה חוזר הביתה ומנסה להבין את הפלונטר שאתה מצוי בו. מצד אחד רצון אמיתי לפרוץ, לאתגר את השיח שלך עם הסביבה באלמנט ההומואי הגלוי שלרוב הסתרת ומן הצד השני, הידיעה שהמציאות הקיבוצית היא כנראה לא הקרקע הטובה ביותר לעשות את זה. הנה רק אתמול יושבים קבוצה של צעירים כאן בחצר - אחד מהם מקומי בן-הקיבוץ והשאר סטודנטים ותיקים ומדברים על הצורך להיזהר מחיים - חבר בקיבוץ בן 50 הידוע לכל כהומו. לי הוא מוכר מתוצאות החיפוש הצפוני ב"אטרף". ובקיבוץ כמו בקיבוץ, הקידמה זזה כמו קלנועית: חיים מתוייג בשל נטיותיו כסוטה ובמהלך שיחה שבה שמו עלה הוזהרתי אני (דווקא אני) מפניו. הומו, אתם יודעים. חצי שעה קודם סיפרה סטודנטית אחרת על הקושי לישון עם חברתה הטובה והלסבית.
האוויר הנקי בצפון כנראה חונק את הדעת. אולי כדי להשכיח מבגדיהם את ריחות הקידמה אשר דבקו בהם בחייהם הקודמים במרכז, או אולי מתוך צמא משותף להומוגניות - שורשית, מאצ'ואיסטית, כפרית כפי שרק הפנטזיה יודעת לנפק, ההמונים כאן נוהרים אחר משהו. הקולקטיב שלהם - ורבים משקפים זאת בדבריהם, שואף לאחידות חדשה-ישנה ומשאיר בחוץ את מי שלא. בתפקיד השוטר הרע מוצב מנגנון הרכילות. ומי שכמוני, מורד במיניות הסטרייטית האהובה, שנדמת כאן כהרבה יותר מובנת מאליה מאשר בכל מקום אחר בארץ, עלול לחטוף. לא, לא מכות, אבל בהחלט את תוצאותיהן המהירות של נפלאות שמירת-הסוד של התנועה הקיבוצית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
