שלוש שנים לאחר תום השירות הצבאי שלי וחזרתי לומר "אחי". האמת היא, שהקריאה חסרת החשיבות הזו לכאורה, שליוותה אותי גם בימיו הראשונים של השירות הצבאי אז כש"נתבקשתי" להתחיל ולהשתמש בה לראשונה, מהולה אצלי תמיד בטעמים של העמדת פנים ושקר. היא אמנם איננה שלילית לחלוטין - ודאי לא כשהיא יוצאת מפיו של כל אדם שהוא לא אני, אבל לאחריהן של הסיטואציות המתרבות והולכות בהן אני פולט אותה, אני בהחלט נותר תוהה ומבולבל.

ראשית, משום שבהוויתי הכללית - אני לא "אחי" של אף אחד. אפילו של אחי הביולוגי אני לא כל-כך "אחי", באמת. אני אולי יכול להיות מסביר פנים לאדם חדש ולעשות רושם של נעים, אבל את האחריות שבקבלה על עצמי את התואר "אחי" אני, לא מוכן לשאת. שהרי "אחי", מילה תמימה למראה שתשמע בעיקר מבן-שיח מזדמן (וכאלה יש הרבה), היא גם פתח בלתי-מודע להיגררות אל תוך הסכם. היא נושאת בחובה הבטחה כבדה, הבטחה להיות סחבק ורגע לאחר שאמרת אותה אתה כבר יכול לחוש את תחושת הפחד מלאכזב משתלטת.

"אחי" זו הצהרה. בעצם אמירתה בשלב כזה של יחסים, כשברקורד הקשר בינך לבין האח התורן לא יותר מ-5 דקות של שיחה על כר הדשא, אתה למעשה מכריז שהקרבה איתך כבר בעצם נקנתה. שכזה אתה, רכש חברתי מהסוג הזה שאין בו ניכור ופלצנות. "אחי" מסמנת את הדלתות הרגשיות והפיזיות שלך כפתוחות. היא מבשרת לידיד החדש שלך שאתה, אתה בעצם כמו כולם: עוד אח שאפשר להתנחל אצלו בזולה מבלי לדפוק חשבון או לשאול ממנו 1,000 שקל והכל יהיה בסדר. אמרת "אחי" - אמרת "נחלת הכלל"; אמרת "נחלת הכלל" - אמרת "מיינסטרים". ויותר מזה, כבר לא צריך לומר.

אבל "אחי" בעייתית גם בשל סיבה נוספת. "אחי" היא לא רק הזמנה לקשר מאותגר-גבולות, היא גם מחווה של אחוקים. אחוקים, כידוע, הם לעולם סטרייטים. בהתחשב בעובדה שאני איני כזה, השימוש המתקאמבק בקריאה הזו גורם לי בכל פעם מחדש לשעשוע מן הסוג המר. שהרי ההבטחה שב"אחי" כוללת בתוכה גם התחייבות לחברות סטרייטית אמיצה; לזיין ביחד, להעיר הערות סקסיסטיות על בנות בקורס, לדעת לספר על כמה כוח סוס יש באוטו של אבא ותמיד, תמיד לבוא למשחק בשבת. אני אמנם מביא איתי את החזות, אבל אף אחת מבין הסחורות האלה. ברגעים של תקשורת סטרייטית מזוייפת-מה עם "אח", עולה לי בראש המחשבה על מה יקרה כשיגלהו לאכזבתו יום אחד, שהאח הוליד עכבר. את תרחיש הנטישה כבר זנחתי מזמן - בכל זאת, אאוטינגים בפני חברים מצה"ל ומהבית כבר נטעו בי אמונה יוקדת בקדמת הסובבים, אבל האם שלא במודע, בחור כזה יחל להתרחק?

גברים בחזור

בכלל, בשנתיים האחרונות קרה אצלי שינוי הזוי ביחס לבני המין הגברי שאינם גאים. הגבר הסטרייט הפך בעיניי רוחי ליצור מוגבל, חשוך, שתפקודו מתנהל תחת ענן כבד של עיוורון למציאות. עיוורון מגדרי, עיוורון אופנתי, עיוורון אינטלקטואלי ובעיקר - רגשי. בצל אולי התפיסה הזו, נרתעתי. את החברים הזכרים הותיקים שסבבו אותי תירצתי בהסברים של "הם עדינים" ו"הם אחרת", מתנכר ומסתתר בינתיים מכל השאר. המפגש המחודש עם בני הזן הזה, כאן בצפון, מטיח בפניי באחת תובנה מציאותית. הוגנת יותר.

הבשורה היא שגברים יכולים להיות טובים, מכילים, פתוחים ואפילו רכי-לב, גם כאשר נטייתם המינית אינה לבני מינם. זהו גילוי מרעיש, שככל הנראה מפתיע אותי בכלל זו הפעם השנייה - הרי של אותם קיבוצניקים קשוחים, גברים מפוסלים (או קווקזים ביריונים) כבר הייתי חבר אז, ביחידה הלוחמת. גם אז הגעתי מלא אימה; גם אז הופתעתי לגלות שמהמפגש הזה יוצאים שלמים. עכשיו זה קורה לי שוב, מעוגן משום מה בהרבה יותר התנשאות, אבל למה זה בכלל קורה?

התשובה נעוצה כנראה - אני חושב וכותב, באותו מרכיב של זעם. אותו זעם שנשפך מדבריי בתיאוריי את אותה חברה גברית "אחרת" שמחוץ לאטרף, הוא תולדה, כך נראה, של 23 שנות חיים בארון. בחושך המוחלט הזה שגם כורה בצ'ילה יתקשה לסבול, הדיעה משתבשת עליך לעיתים קרובות ורעיונות חדשים, חוצי מגדרים וחוצי גבולות, עלולים לפלוש ולנפח אצלך מנגנונים פסיכולוגיים שעדיף לדכא. לאט ובשקט, הנגיף הזה עשה לי במערכת הרגשית שמות: העולם התפצל לטובים ולרעים - משל חזרנו לימי ג'ורג' בוש ואת תפקיד ה"אויבים" גילמו מאז כל אלה שמהם אני למעשה הכי חרד - הסטרייטים. כך, בתהליך בלתי-מודע, קרה שאת תחושת האשמה שלי על כך שעודני פוחד לצאת מהארון בפני אלה, תיעלתי לעוינות נגדם. ה"סטרייטים" כעם הפכו לאשמים בכך שעדיין "קוראים לי" יוני ואני, אני החלטתי שאני לא אח שלהם יותר.

כל זה לא אומר כמובן שאפשר לסתום כבר את הגולל על מלחמת המינים ועל המאבק הבלתי-נגמר בהומופוביה, אולם הכעס והחרדה שמלווים כמעט כל מפגש שלי עם חבר סטרייט פוטנציאלי, הם, כך כנראה, כבר הכרחיים פחות. ואולי הסיטואציה הקיצונית אליה נקלעתי עם עצמי ומעציה אני מבקש כעת לרדת, היא בסך-הכל רק עוד אות. עוד אות לכך שממש כמו הארון במטבח דירתי כאן בצפון - אחרי שנים של הזנחה פושעת, גם כאן, החומרים הפנימיים פשוט מתחילים להירקב.