מסתבר שבין השיח הפוליטיקלי-קורקטי האמריקאי לבין האיסור על לשון הרע ביהדות, נמצאת על הסקאלה גם התנועה הקיבוצית. ע"פ הרושם, אין להקל ראש בהלכותיה המקומיות: במספר מקרים שבהם נהגתי כדרך הטבע שלי והשמעתי דברים שליליים על אדם אחר, לפעמים זר הגם שלא נכח בשיחה, הופתעתי לגלות את עצמי נהדף. ההדיפה הייתה חדה וברוטאלית. זו ניחתה עליי בכל אחת מהפעמים כאילו מתוך מנגנון משומן שתפקידו לאכוף כלל עלום, בלתי-כתוב. זה קרה בכל אחת מהפעמים האלה, שכללו לא יותר מהערה בנאלית מצדי על "מוזרות" של אדם שזה עתה עבר ליד איזור ישיבתנו או אפילו ברגעים של ניתוח אופי ספונטני ונייטראלי מצידי כשכיניתי שכן שלא נכח - "רגיש". או אז, משל נאמרו המילים האסורות שמהן אין דרך חזרה, נשלפה בכל פעם קריאת ה"ששששש...", כבו פניהם של הנוכחים ואני הרגשתי כאילו נשלחתי לבוש בפינה.

כך היה גם במקרה חזרתי מן הפאב עם אחד משכניי, אז פלטתי הערה בדבר בחורה שאך דקות לפני-כן ערך עמה הבחור היכרות ראשונה. בדיוק כשעמדתי לומר ש"גל היא מאוד..." -  קטע אותי בבהילות באמירת "כן, כן" זריזה. "גל היא מאוד...", ניסיתי לומר שוב ופעם נוספת נשמע מכיוונו ה"כן, כן" הנמרץ. נסיון נוסף הראה שאין סיכוי לסיים את המשפט. לפחות כל עוד האיזור הגיאוגרפי הוא הגליל.

באופן מוחלט ובטוח אני יכול להעיד כי לא הגעתי אל האיזור הזה על-מנת להשתלח באיש. באופן ודאי אני גם יודע שאכן לא עשיתי זאת (בהגזמה). נהפוכו - בחודש האחרון החיוך לא נמחק לי מהפרצוף ולו רק כי אני יודע שעכשיו, יותר מתמיד, צריך להיות נחמד. ואני אכן נחמד. קושר אליי אנשים ונקשר בעצמי, מעורר צחוקים, נפעם מאישיותם הנגלת של דמויות חדשות ולא מהסס להביע דעתי החיובית עליהן, בנוכחותן או לא, באותם פורומים שבמקרים אחרים משתיקים אותי. מדי פעם אני עושה את המעשה המדובר ומעיר דבר מה שלילי על אדם אחר. בחברה חילונית שאמורה להיות דומה לי, הייתה לי גם הציפייה כי הדבר לא יבלוט. אז מה קרה שלפתע החוקים השתנו? ולמה?

לפי שעה, התשובות מאחרות להגיע. עם זאת, ההבנה באשר לאבחנה הקיבוצית-סטודנטיאלית שבין 'טוב' ו'רע' הולכת ומתחדדת: באופן שרירותי משהו, זמן שדיבור בגנותו של אחר נחשב לקו אדום - עיסוק שטחי במעשיהם של אחרים הוא דווקא ספורט מקומי מקובל. קיבוצים, אתם יודעים. הידיעה כי החבר לקומפלקס חזר לזרועותיה של האקסית שגרה ממול, עשתה למשל הדים באותן שיחות רכילות מותרות. יחסי המין של זוג אחר, כפי שנשמעים היטב מבעד לקירות הבטון המחברים את כולנו לקומונה אחת גדולה ומיותרת, היוו קרקע לשיחה אחרת. מותר לרכל, לעדכן, לספר - אסור לשפוט לרעה. כמו מערכת עיתון ללא טור פרשנות. כמו משטר דמוקרטי בלי הקטע של לבחור. כמו רן שריג ודנה ספקטור - רק מעניין.

לא מפתיע כמובן שדווקא אלמנט הפרטיות צד את עיניי בבולטות כבר בימיי הראשונים כאן. לי הרי ברור שאם פעם המחשבה שעוקבים אחריי ציידי הומואים העורכים כל העת רישומים על הבאים והולכים במיטתי הייתה רק בגדר פרנויה ארוניסטית שכיחה, אזי שעכשיו, זו כבר נחלת המציאות באמת. רק לחשוב כמה צבע ופלפל אכניס לקומפלקס צמא-הריגושים הזה עם האינטנסיביות שבכוחה של מסורת הדייטינג ההומואית לספק. לחשוב ולהיבהל.

רגע לפני שאני מספק את האלמנט הבלתי-צפוי הזה, אני נדרך ונערך. זהו הזמן שבו אני שואל את עצמי האם כדאי להתיר לגמרי את הקשרים - לנצל את העובדה כי ממילא הרבה שקוף כאן ולהיות לנפש היצרית האולטרה-פתוחה שמעולם לא חשבתי להיות. להיות זה הנושא את דגל הסקס בגאון ועוד בגרסה ההומו-אירוטית. או אולי - זה הזמן להיאטם. לדפוק חשבון. לנעול את הדלת כשגולשים ב"אטרף" ולארוז את ההומו שבי פעם בשבועיים לביקור במרכז.

כדרכי, יש להניח שאתקבע לבסוף בנקודה כלשהי באמצע הסקאלה. אולם גם האמצע הזה ממוקם עשרות מיילים מה"אחי" המזוייף שאני עדיין פולט ועד שם, הדרך, כך נראה, עוד ארוכה ורצופת אאוטינגים, רגעי אמת חסרי תקדים ואהבה רומנטית שבימים אלה - רמז מובלע לקינוח - אולי אולי נמצאת בראשיתה.

בפוסט הבא: במבטים ולעיתים גם במילים. כך מזמינות אותך בנות הצפון לשכב עמן רגע לאחר ההיכרות. אטרף סטרייטינג - גילוי מרעיש.