ערב טוב יומן יקר,

היום הוטב מצבי. אין ספק שהאנטיביוטיקה עושה את שלה.

ההבחנה כי הכל עוסק בי, בעצמי. אפילו כאן, חששי הגדול מלנהוג באגואיזם כלשהו מציף אותי.

מלחמה ושלום,

צירוף מרשים. התיתכן מלחמה לצד שלום, אתה בוודאי תוהה על קנקני יומני.

הייתי אומרת - המלחמה היא כבר השלום. נהפך לדרך קבע.

היא כבר נסעה הביתה, חזרה לדירתה.

ואני נותרתי כאן, יותר לבד משתוכל לתאר.

עם האמא איתה לא אפצה פה, ושאת פיה לא תפצה אליי. ועם חתול הבית המרוחק, וחתולת החצר החולה.

אחרי 9 ימים בבית,

וכרגע אני בעולם הדממה, שרק אני את כוונתו מבינה.

אני חשה כי הקירות האפירו והכל הפך רדום.

היא צופה בחדשות, ואין דבר חדש - רק הישנות החורבות.

עולמי עתה אטום לרגש, כי כל שמץ ממנו התמוסס ונמוג.

והוא, חש ברע, יקירי המסכן. העניק לי כה רבות.

דאג לי בחוליי, ואני לא דואגת לו, איני יכולה.

סבא שלי.

כתיבה עגומה, אווירה עכורה.

מקווה לראות את הטוב בקרוב.

איזה יום

מלחמה ושלום.

לילה טוב