הרבה זמן לא כתבתי כאן. האמת שכמעט והחלטתי לפרוש, לעזוב לתמיד. לא בגלל הכתיבה עצמה, אלא בגלל הפסימיות שמופגנת בכתיבה עצמה. לא מסתדר לי שום דבר. לא עם הצבא לא בחיי הפרטיים. אני מרגיש כל כך רע. לפעמים אני מהרהר על למה בכלל נולדתי? בשביל מה אני צריך לסבול כל כך הרבה? למה ישנם כל כך הרבה אנשים שמקבלים דברים כמובן מאליו , שעבורי זה חלום שצריך לעבוד עליו כמו בהמת השדה.
ואם נהיה קצת יותר ספציפים, ניחשתם נכון זה קשור בעיקר לצבא. כנראה לא יאפשרו לי להגיע למיונים של אשכול דוברות ומידע, חרף ההתעקשויות שלי. זה כמעט הצליח אומנם, שמו אותי בועדה הזאת שמחליטה מי יגיע למיון ומי לא. אבל כמו כל דבר שקורה לי התוצאות תמיד חייבות להיות שליליות. אני כמובן לא מוותר כל כך בקלות, גם מניסיון שלא לשקוע ברחמים עצמים, אבל התקוות לשווא נועדו. התגשמות ציפיות קלושה באופן מחריד. הדבר שהכי הורג אותי הוא הידיעה שזאת הבירוקרטיה, פוסלים אנשים על פי נתונים מעצבנים כמו פרופיל וקב"א , מי הם שיגידו איזה נתונים צריכים בכדי להיות לעיתונאי לפני שבכלל בדקתם את רמת הידיעות שלו.
תמיד ידעתי שאני לא אהיה לוחם גדול בצבא, ספורט אף פעם לא היה הצד החזק שלי. חוץ מי זה שאני בן יחיד. מה שנקרא "דבר משלים דבר". רציתי לעשות משהו משמעותי. רבים יגידו שבחרתי באפיקים שנועדו לאנשים עם פריבילגיות בלבד, אבל בסתר ליבי קיוויתי שהתובנה והיקף הידיעות שלי יוכלו לעמוד לרשותי ויאפשרו לי השתלבות טובה בתחום.
אז כן זה כנראה לא יקרה. אני כנראה אהיה חייל רגיל, עוד סתם ג'ובניק מבוזבז. לא מאמין שאני רושם את זה. אבל ככה זה.
ההרגשה הכי חרא היא שזה בעל כורחי, כל כך רציתי לתרום בתחום שיש לי בו כלים רבים ומוטיבציה, אם רק הייתי מקבל הזדמנות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
