מי היה מאמין אבל תורי גם הגיע...אחרי 3 שנים גם אני בעוד כשבוע אפשוט את המדים הצהליים ואפרד מצה"ל. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה ,פתאום לקפוץ לאזרחות...להתחיל לדאוג לעבודה..לביטוח בריאות...לבניה של חיים...לא חשבתי שאני אהיה כל כך הסטרית ומתוסכלת למה אני לא מוצאת עבודה ולמה הטיול הגדול שאני כל כך מתכננת מרגע לרגע נראה רחוק יותר ויותר.
אז טוב אני יושבת בבית...יוצאת מידי פעם..מבלה ..מנצלת את החוגר והתעודת לוחם שלי שכל כך יהיה לי קשה להפרד מהם ביום ראשון..אך בעיקר מתכרבלת בתוך עצמי..בסמיכה מתחת לפוך..במקום הבטוח , ללא בעיות בנק או פלאפון וכדומה....
כל בוקר אני אומרת לעצמי טוב אולי היום אני אנסה יותר אולי היום אני אתקשר לעוד מקומות עבודה אבל לרוב אין לי תוצאה ממשית....מי היה מאמין שאחרי 5 שנים שהייתי במסגרות מסוימות היציאה לעולם הגדול מה שנקרא יראה לי כאתגר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי אבל זה לא ככה...הרי חייתי כבר מחוץ לבית...ישנתי בשטח במשך ימים..סבלתי קור חום זבובים תיסכול ועכשיו כשכל העולם פרוס לרגלי פתאום הרגלים שלי משקשקות אז מה עושים???....
איך קמים ומרימים את הראש מעל פני המיים?...
פשוט לוקחים נשימה עמוקה ....ומסתערים על האויב החדש...- האזרחות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: