לדוגמא

כשהייתי בהודו בעיקר נסעתי ברכבות. עכשיו כשאתה ברכבת בהודו מדובר על שעות רבות בתוך קופסת מתכת שנעה במהירות (כלשהי) על פסים המשותפים גם לקופסאות שמגיעות מהצד השני. מאחר וההודים ידועים בדייקנותם, בשמירה על בטיחות בדרכים ופיכחות תוך כדי הפעלת ציוד כבד, באופן טבעי אתה מודאג. מודאג אמרתי? בפרנויות. נכון, סמים אמנם עוזרים לפרנויות אבל אני יכול להעיד שמעולם לא הייתי מסטול ברכבת בהודו. עכשיו נחזור לנקודה. כשהמסע מתחיל והראש עדיין עובד על פי הדוגמות המערביות, אתה דואג מההתנגשות. "מה, אין מעקה? אין מערכת אלקטרונית לזיהוי תנועה רוחבית? מה, את ספלי החרס של הצ'אי פשוט שוברים? מה מה מה?". בין שעתיים לשש אתה מודאג. כל פעם שנשמעת צפירת רכבת נגדית במקביל חייך עוברים לפניך. אבל, מה לעשות, מכל מקום לכל מקום בהודו זה לפחות 12 שעות ברכבת, לא משנה כמה זה נראה קרוב על המפה, עם התנועה הריתמית והג'ט לג באיזשהו שלב העייפות גוברת עליך.

שינה.

התעוררות בגובה 2 וחצי מטר בתוך קרון הומה אדם בשעה לא מוגדרת. אנשים חיות ריחות ובעיקר לכלוך אופפים אותך. ואז אתה מוותר. חיוך. מסע. בסוף אתה מוצא את עצמך מתכופף בעצלות כשכבל חשמל חולף במהירות ליד הראש בזמן ישיבה על גג של אוטובוס.