"ישנה מעשיה מזרחית המספרת על קוסם עשיר מאוד שהיו לו הרבה כבשים. קוסם זה היה קמצן גדול. הוא לא רצה לשכור רועים, גם לא להקים גדר מסביב לשדות המרעה שבהם רעו הכבשים שלו. כתוצאה מכך נדדו הכבשים לעתים קרובות אל היער, נפלו לנקיקים וכו', ויותר מכל - ברחו, כי ידעו שהקוסם רוצה את בשרם ואת עורותיהם, ודבר זה לא היה לפי רוחם.
"לבסוף מצא הקוסם תקנה. הוא היפנט את הכבשים שלו והשיא אותם בראש וראשונה להאמין שהם בני אלמות ושפשיטת עורם אינה גורמת להם כל רע; להפך, דבר זה עשוי להיות טוב מאוד ואפילו נעים להם; שנית, השיאם להאמין שהוא רועה טוב, האוהב את עדרו עד כדי כך שהוא נכון לעשות בשבילם כל דבר שבעולם; ושלישית, השיאם להאמין שאם עלול לקרות להם דבר-מה, אין הוא עומד לקרות ממש עכשיו, מכל מקום לא היום, ועל כן אין להם כל צורך לחשוב על כך. אחר-כך השיא אותם הקוסם להאמין שאין הם כבשים כלל; אחדים מהם השיא להאמין שהם אריות, אחרים השיא להאמין שהם נשרים, אחרים - שהם בני אדם, ואחרים - שהם קוסמים.
ואחר-כך בא הקץ לכל חששותיו ודאגותיו. הכבשים לא ברחו שוב אף פעם, אלא חיכו בשקט לזמן שבו יזדקק הקוסם לבשרם ולעורותיהם."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
