אני אנסה כעת להתמקד ב"פליאה השניה" מהפוסט הקודם. בעיני היא מרגשת ובמהלך הזמן הפכה למשמעותית ויקרה לליבי. הפליאה השניה צצה בנקודה שבה אין דעת אנושית. התחושה הינה של עמידה בגבול המילים. אני אנסה לתאר סיטואציה : אני מביט בעץ למשל והעץ הופך מרוחק, הוא מאבד את היותו מוכר, הוא מאבד את היותו אישי לי, הוא לא דבר שאפשר להגיד עליו דבר, הוא ריק, אין לו הקשר, אין לו קונטקסט, הוא חף מאנושיות, המוח באותו הרגע נעלם. חוויה של דימום מנועים , להיוותר ללא מילים. של שקט , מבט נעוץ , ודעת פעורת פה. העץ מולי במלוא - ואני לא יודע מה לעשות עם זה. אני מביט ולא יודע דבר. אני בזרות. אני ב"איפה אני?"
בהתנהלות הרגילה הפליאה השניה מעוררת מספר שאלות:
מאין לנו שהעולם מתנהל על פי יכולת חשיבה אנושית?
מאין השחצנות שהשכל הוא האיבר להבין את העולם? למשל איך היינו מתארים עולם ריחות ללא אף? אולי אין לנו "אף" להבנת העולם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
