את הספר "וולדן" כתב הנרי דיוויד תורו, פילוסוף אמריקאי, (1817-1862) , ידידו של אמרסון ,בעקבות התבודדותו במשך שנתיים על שפת אגם וולדן, במסצ'וסטס. תורו חי שם בפשטות מתוך בחירה, קרא, כתב וגידל ירקות לעצמו . הציור שבראש העמוד הוא ציור הבקתה של תורו באגם וולדן.
למרות שההתבודדות וההתנתקות לא מושכים אותי אני כן מעוניין לדעת איך עושים" וולדן" עירוני, וולדן עם חיים רגילים, משפחה, ילדים, עבודה וכו'. מהי אותה שגרה שתאפשר לי לחיות חיים שהפליאה מהווה נקודת מוצא, המאפשרת לי להכניס את הפלא אל השוטף.
זה תירגול מעניין.
מאידך מצאתי כנכון עבורי להשמר מכללים:
אין פרקטיקה לפליאה . פרקטיקה מנסה לפעמים ליצור אוטומטיות. לתת לך קצת למות .לנוח. אולי הפרקטיקה היחידה שעולה בדעתי עכשיו בראש היא מניעתית . להישמר מפני הפרקטיקה . להעביר ימים בזהירות מונעת . לחדש ימים . זהו . לחדש ימים. להזהר מהיותי יודע. ברור שהדבר הוא בלתי אפשרי בשוטף. ביומיום אני חייב "לדעת" דברים רבים ולהתנהל על פיהם. אבל אם אי שם קיים זכרון הצחוק מ"הידיעה" ומ"הוודאויות" זה המעט. אבל צריך למצוא דרכים להרחיב את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
