היו מספר תקופות שנושא הקודש היה נושא שהתחכך בי. "הקודש" היה נושא טורדני. אני באופן שוטה השתמשתי לפעמים בסיפור שאני זוכר אותו באופן לא מדוייק, על דמות המגיעה למקדש ומתלווה לנזיר המקדש, במקדש נמצאים פסלי בודהא, ולפתע המבקר יורק בסמוך לאחד הפסלים. לשאלת המלווה על התנהגותו אומר המבקר מצא לי מקום שהבודהא אינו נמצא בו ואירק בו. הטענה שאין חול הכל קודש. אבל נראה לי שהכל היה בעצם חול או סתמי.
הנושא עלה ביתר שאת כאשר הייתי בישיבה, חקרן מעצבן ולא מצליח להבין. העובדה שלא הצלחתי להבין גרמה שאני אניח את הנושא בקטגוריה של "הדברים המוזרים שלא ממש משנים".
ובכן מהי הפליאה? הפליאה היא השבת של היומיום? בכל היומיום מסתתרת השבת שלו. זה כמעט בהטיית ראש. החול הוא שבת בהסתר.והחול הוא כדי לנוח מהשבת. ועדיין עילג מאוד ולא יודע להגיד פליאה בפשטות.
ככה כמו שאני הולך / אמיר גלבוע
ככה כמו שאני הולך אני רוצה לקבל פני שבת המלכה.
לגופי בגדים של יום יום וגופי, אם בכלל, איננו חזק בכלל
וגם הנפש לא.
ככה כמו שאני הולך אם אקבל פני שבת המלכה
והיו הבגדים לגופי של יום יום וגופי אפשר חלש יותר מרגשה
אבל הנפש לא.
ככה כמו שאני עודני הולך אם תקבל שבת המלכה את פני
ילבש גופי שבת יום יום וגופי יחזק והשבת בנפש תהי.
לכי נפשי צאי כלה יום יום לקבל פני שבת המלכה.
רציתי לכתֹב שפתי ישֵנים, עם עובד, התשכ"ח - 1968 כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1987
בבלוג זה
בכל הבלוגים
