א.
חי בעולם שאינך מצליח להבין. אינך מבין מה עושים כאן. אינך מבין מה הוא אני. מהו כאן. מה זה דיבור. משייט לך על הפלנטה באי הבנה. התדהמה נדבקה לך לרגליים עם מין כח משיכה דביק.
אי ההבנה הזאת נחשפת כפלאית, כמרגשת, היא מעוררת חוויה עמוקה. אי ידיעה מדהימה.
ב.
התרבות מבקשת להסתיר את התדהמה, שלא נרגיש בה. היא תכניס את האיכות הפלאית בצורה מעובדת, למשל בצורה ניו אייגית צינית, ובכל האמצעים האחרים ...חדשות וכו'. ציניות וניכור הם רק שני גושנים בתוך גל האשפה האדיר שנוצר מתוך הכוחות האדירים המתעלמים מקיומו של הנשגב. גל אדיר של השקפות, דעות ותורות שיצרו היסטוריה רומסת. עולם יחסי כשלכל דבר יש היפוך בעל תוקף. הכל גמיש. הכל נכון. כל דבר יכול לכאורה להיות כל דבר.
"מרוב ציניות כבר אין רגשות/ [...] מרוב מטאפורות לא מבינים אף שורה/ [...] מרוב פרשנות כבר לא יודעים מה קרה פה/ מרוב דרכים לא רואים מטרה פה/ [...] מרוב משפטים לא שומעים את המסר/ מרוב גבולות לא רואים את הגדר/ מרוב ידידות לא נותר לי אף חבר/ [...] מרוב צדק לא רואים את החוק/ [...] מרוב הסוואה שכחנו להסתתר/ [...] מרוב פרחים לא רואים את הקבר/ [...] מרוב בכי אין לנו כבר צחוק/ מרוב מציאות אנחנו בסרט/ מרוב רעש אין לנו שקט./ סתם, זה הכל סתם/ מתיחה מסרט ישן/ סתם, " ("סתם / קובי אוז ).
ג.
יואל גילינסקי מתוך התערוכה "זכרון ילדות"
ד.
זה לא מובן איך זה שלאורך ימי אדם אין נקודות המאפשרות להחשף לדיבור ועוררות לעניין הנשגב. לא בבתי הספר ולא בשום שיח אחר. כאילו מדובר בנושא זנוח, שפה ביזארית, הארמית של הנשמה. הדת שזה הוא תחום עיסוקה , וזה היה אמור לקרות בתחומה, אך בסיפור מורכב ומיגע היא הפכה לבירוקרטיה של התדהמה, לעבודת פקידות של עובדת היותך בעולמה אשר ידע את הנשגב.
ה.
יפלו רגלי ואני אבוא .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
