מחכה לטרמפ שיקח אותי לפגישה . תחנה יפה ונקיה של מזנון לחיילים. אני חוזר לשאלה המרכזית שלי שאין לי עליה תשובה. מה לעזזל עושים עם זה. בעצם מה אני עושה עם ה"מה זה כל הזה" איך אני מחבר את זה, במילים של חנוך לוין , איך מקשרים את זה לטחורים. המכוניות חולפות, אני עם התרמיל יושב שם ומנסה . השאלה האם אלוהים קיים או מת נראית לא רלוונטית . התעסקות מטופשת.. אלוהים במובן האיכות הלא סבתאית, המופשטת, נוגע לי בכפות הרגליים, מגניב לי את העיניים. כשהמכונית מגיעה זנב המחשבה נדרס. אני מנסה לקפל אותה פנימה למכונית. בלי הצלחה. משוחחים. משוחחים. ואז אני מגלה שנדבקתי לחלון.
בפגישה אנחנו בחוץ. מצויין . הטבע הוא המגרש הבייתי של התדהמה. היא מדברת. עיניים. חן. ואז אני יוצא. אני בלא מבין . דממה. מסתכל באי הבנה על הסיטואציה מרחוק... באנו ללמוד... אני הפסקתי לשמוע... יש מנגינה ...ב"מה זה"... ואז חוזר לסיפור... שואל נענה... נכנס ...יוצא לסירוגין. ....תחושה עזה של טוביות.
איך נוצר הקשר... זה לא ברור לי . איך חווית התדהמה מתחברת לקיום הארצי ( "טחורים" ). איך? בכל הדתות יש ארץ ויש שמיים ויש את החוט המקשר וזו הפרקטיקה. איכשהו כשישנה פרקטיקה הכל משתבש והחבל מפסיק להיות מחובר למשהו והופך לחבל טבור מזדקן.
אני לא יודע אבל אני תקוע עם פרקטיקה מניעתית. לשמור תדהמות חפות מפרקטיקה. זה המירב לעת עתה.
אני מצרף קטע מחנוך לוין. יסורי איוב. 100-101
ליצן פתטי:
"כי מה זה אדם? הנה לכם אדם:
פעם הוא אמר יש אלוהים, ופעם הוא נבח אין אלוהים,
פעם בכה בנַי, בנַי, פעם צווח הישבן הישבן,
בערב היו לו יונים צלויות בפה, עם שחר מוט ברזל מאחוריו,
זה ששר, עכשיו הוא בוכה, עוד מעט וישתוק.
אז מה זה אדם? האם הוא מה שאמר אתמול,
או מה שהוא בוכה עכשיו, או מה שישתוק בעוד רגע?
האם הוא הזיכרונות שלו, האם הוא התקוות שלו,
האם הוא מה שהוא עושה, האם הוא מה שעושים לו,
האם הוא הצעקה האחרונה שהוא צועק על ערש מותו,
או הצעקה הראשונה בין רגלי יולדתו?
האם הוא כל הערבוביה הנוראה, המגוחכת
בין שתי הצעקות האלה?
אם ככה, איפה החוט המקשר בין הכל,
איפה החוט, ומהי פה המשמעות?
אז מה זה אדם? ומה זה חיים?
והחוט רבותי, העיקר: איפה החוט?"
ליצן ציני:
"'מה זה אדם'? 'מה זה חיים'?
מה זה זבוב? מה זה טחורים?
מה איכפת לנו איפה החוט?
מה איכפת לנו מה זה אדם?
מה איכפת לנו לעזאזל מכל העולם?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
