בעומק ועל פני הדברים מרחפת לה אי הדעת שלנו. אין רצון היום להתעסק בדעות או באינותן , בעניין הזה אני בא בייאוש. מאידך לא סבור שאת שאי אפשר לומר יש לשתוק , להפך זהו אחד הדברים הבודדים ששווה להגיד אותם, ולהרבות .
היום ( חד יומי ) משחק במילים 'טיול' ו'בהאיקו'... באחת ממשמעויותיהן . מטרת הטיול? - אין לו מטרה, לא כיוון, לא ידוע לאן מגיעים...זה לא משנה. נסחף. ומשתמש בשמירת אי הדעת כבמנחה טובה, וגם בפליאה ובתדהמות. כשהייתי ילד הלכתי עם רגל אחת על הכביש ורגל אחת על המדרכה, כשגדלתי המשכתי בכך שנים רבות. כעת אפשר להתבלבל מעט ברגליים.
הטיול , ללא מטרה, רק ההתענגות הפשוטה על החיות הפשוטה. וההאיקו, אין לי ידע על האיקו למעט התחושה של רגע, של מבט נוגע, המבט עצמו יש בו נגיעה עמוקה וחד פעמית בצורה עזה, כשכתבתי כאן הייקו התכוונתי למבטהאיקו, לעיניי האיקו. השירים שנתקלתי בהם נראים לי חלקם לפחות, נקודתיים ועמוקים ומסויימים וכלליים. מסתובבים ולומדים לראות בעיניי האיקו, השבריר שבו הדברים נופלים לחד פעמיותם.
להטות את הראש ולהסיט את המבט ולראות את יומיומך שוב ושוב כבראשונה, זה לא יהיה חשוב או טפל או משמעותי או לא...
Faceless Madona
בראיון עם יעקב רז נאמרים הדברים הבאים: "...אני חושב שיש בזה משהו זני. ההתבוננות ברגע הבודד שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו. ברגע הזה צרצר תלוי על מסמר, זהו. זה לא יהיה עוד פעם. זה מין קידוש של הפרטיקולרי. אני טוען שהיפנים המציאו את הצילום עם ההאיקו, המבט שאומר שההבעה הזו שתפסתי, היא לא תחזור. ויש בזה עצב, כי הוא חולף, הוא לא יישאר. ליפנים יש רגישות לניואנסים חולפים, לא למבנים הגדולים, לא למשמעויות הגדולות, הרגישויות של יפן במיטבן זה לרגעי, לחולף,לפרום. ההאיקו הביא את זה עד הסוף - יותר מזה הרי אי אפשר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
