האיקסים מעצבים את עצמם , מחליפים ומשנים במהירות זהויות, חשופים לשפע מסרס של אפשרויות, נתונים להשפעת אינספור פיתויים לחוויות אקסטרימיות, לא מרדנים , אין נגד מי, שינויי דמויות לעיתים קיצוניים, תחושה של יכולת , הדברים בהישג יד ממש, אתה כל יכול, הושט היד, דע מה הכיוון, אתה יכול להיות כלאדם, הסביבה כולה משדרת לך את זה, אתה יכול להיות ....ב 10 פרקים, לשנות את מינך, שלא לדבר על צורתך הפיזית, בהדרכה מסויימת השמיים הם הגבול, אל האינסוף ומעבר לו, חופש אדיר, רמת פתיחות וקבלה ודמיון שלא יאמן, הכוח שלך ביכולת הפינטוז שלך, את הפסיכואנליטקאנים, אנשי דעת, דת, יחליפו מאמנים, מדריכים, אין אבא, אין רצון ראשי מוביל, אין מחנך, אין מי שיודע מה נכון, עולם בלי הורים. ההורים הלכו לאיבוד.
זה הכל בלה בלה בלה: הדיבור, מהיר, הדיבור שנון, שנינות על חשבון אמירה אומרת. הכל מהיר, קצר, פשוט, דחוס, פשטני, דחוס ...ואל תחפור.. בהקשר הזה של הדיבור זה תחושה שלא משנה מה תגיד אתה אומר בלה בלה. " היום הצעירים גדלים בעולם שהתייאש מלהדריכם, אין להם כיוון ערכי, גם לא כדי למרוד בו. הם אינם מורדים, אלא מתבלבלים, נבוכים וחסרי מטרה. הם יכולים להצליח בתחומיהם השונים, אבל לגמרי לא ברור להם לשם מה. "אני בעצם קליפה ריקה" אמר לשטרנגר אחד ממטופליו. "הכל אצלי מזויף. לפעמים אני מרגיש כאילו אין לי בכלל פנים (בשווא, מלשון פנימיות, ב.כ.). אני מרגיש מת. אני מסתכל על ציור, קורא שיר, ולא רואה כלום. זה הכל בלה בלה בלה"
(83).
העולם שטוח. את הדברים צריך להביא לכדי השטחה. " פני השטח החיצוניים הם חזות הכל, ואין מקום לאמיתות עמוקות....פירוק וחיסול רעיון העומק יצר שטיחות. יתכן שבאותה הזדמנות פטרנו עצמנו מהתקווה...."(164).
בסרט המופע של טרומן מופיע עולם יציר כפיו של אדם, עולם שלם, עולם שרובו אפקטים הוליוודיים וציורים קיטשיים, השמיים והאופק מצויירים..הסרט הזה הוא תיאור שיא העיצוב. התמונות האחרונות של טרומן המגיע אל הקצה ונוגע בידיו באופק מרגשות.
מה נתנה לנו ההשטחה: הרבה, ההשטחה חיונית, היא יפה, אבל לדעתי היא תהיה זמנית, זו תקופה פנטסטית של הסרת מטענים עודפים של תרבויות מזוייפת של תרבויות סרק, של יצירת קלות, למרות השחצנות כל העיצוב העצמי הזה יהפוך לילדותי , מגוכח.
שמו של הפרק האחרון בספר 'העצמי כפרוייקט עיצוב' של קרלו שטרנגר נקרא "רקוויאם לחלום העומק המטאפיזי : אפילוג אישי" . הציטוטים לקוחים מספר זה.
פני הדברים האלו כוללים בתוכם את הוויתור על העומק המטאפיזי, העומק המטאפיזי הפך ללא רלוונטי, הוא הפך למעושה, הוא הפך להיות במקרים רבים שקרני, ואם זהו העומק המטאפיזי אז הוא מסריח מיושן ומחוסר רלוונטיות.
העובדה שהעומק המטאפיזי מסריח, מסריח מהמילים היפות והחלולות, מההשחתה המילולית של מילים עוצמתיות, אין פרושו שאין עומק, לא שהכל בלה בלה בלה, אלה שלעומק צריך שפה חדשה, צריך עיניים רואות .
הקיום עצמו, היותך קיים בעולם האופף את המעטפת שלך, עולם החושים והדעת,כל אלה הם שכבתו הדקה של העומק המטאפיזי של כל אחד.
אנחנו לא המצאנו את העומק. במקרה הטוב הצלחנו לראות אותו. וכפי שלא המצאנו אותו אנחנו לא מבטלים אותו אלא את יכולתנו לראות אותו ולהכלילו כצבע המשמעותי של חיינו.
העומק המטאפיזי יגלה פנים חדשות. ללא פליאתנו ותדהמתנו מהקיום אנו גוזרים על עצמנו סוג של בורות שאינה מודעת אפילו לבורותה.
יש כאן תפקיד בנזונה.לנקות מילים, שפה, למפות את המטאפיזי, לתת לדברים שמות, להתכסח עם שקרנים, עם מוכרי מילים שקריות, עם סרסורי "המילים היפות"...לחפש את הכלים שיתאימו בימים האלה...לנקות את הזכוכית העכורה. "קשה מאוד להסביר את הרגש ( הדתי הקוסמי) הזה למי שחסר אותו לחלוטין...גאוני הדת בכל הזמנים התאפיינו ברגש הדתי הזה שלא יודע מהי דוגמה...בעיני התפקיד החשוב ביותר של אומנות ושל מדע הוא לעורר את הרגש הזה ולשמר אותו אצל מי שמגלה לכך פתיחות." אלברט איינשטיין.
קישור מעניין: שיחה עם ד"ר קארלו שטרנגר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
