אתמול יצאתי בבוקר לעבודה מתוך כוונה ... זה כבר הופך מצחיק...לתרגל תדהמה. במרחק ההליכה שבין תחנת האוטובוס עד למקום העבודה ישנו מרחק נהדר. כל המראות והריחות והתנועות הכל חצה אותי...מגע הרגליים על האדמה היה כל כך קליל שאף שלשול לא נרמס תחת רגלי. ואז בכניסה לעבודה מיד המולת האנושיות...היה לי עדיין ריח נהדר של התוכונים על עמוד החשמל ברחוב , פה ושם מישהו הריח את הריח של הזנב של הכחול של הבחוץ. אחרי שעתיים, בישיבה ולא נותר לי עוד דבר...התדהמה הפכה להיות ריקה ואטומה....קטנות, חששות, דאגות, הגוף הגיב מיד בתרדמת ואני מהרתי לקום לסיים ולברוח.
מה קרה שם. כשאני נמצא באינטנסיביות של ההתנהלות הבינאישית אני לאט לאט מביט ומתייחס ומאבד את הכחול, אני נבלע בתוך הסיפור ואין מקום בסיפורים....הסיפורים ממלאים את כל החלל ואינם מותירים מקום...הסיפורים דוחסים את עצמם, הם שמנים.
איך יוצרים חלל ריק שיהיה מקום לאין דעת שלך. האין דעת צריך מקום ריק. להסתובב עם חדר ריק שאין בו דבר למעט רייקותו.
בחדר הזה נוצר חיוך מסויים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
