לפעמים אפשר אני מסתתר מאחורי דימויים. הולך ברחוב ואסיר תודה על זה שהמראות מרגשים אותי עד כדי כך, וכמה הייתי חסר אילו מתתי ולא הייתי עד לכל החמדה, על שיש מפלט מהסיפורים הרגילים של החיים, הסיפורים המעייפים והמפחידים, אלה שרק השינה ,הקצרה מדי, היא המפלט היחיד מהן. אני שותה את הוודקה של העצים והעננים והרוח , כפשוטו, וחש במצח מערבולת מוחית נעימה, ואחר כך שוב דימויים....מופיע מין זחל אדיר ממדים, עצום, רך ולח ורטוב בגודל אדיר...עם מחושים הנוגעים בקצה של התדהמה ...ולזחל זנב ארוך בצורה מייאשת, והמחשבה איך ימשוך את כל גופו ואת כל אינסוף זנבו אל התדהמה, אל אותו מקום שהוא ריק, שכולו מבט ושמחה, והאם בכלל אפשר...האם אפשר בכלל לסחוב את כל זה אל היופי הזה. ובזנב אוסף לא קטן של כל מה שזנחתי כל השברים וכאב הלב והבגידות והקטנוניות ואיך לעזזל אוביל את כל זה אל "אובדן המקום". אם צריך להוביל את כל המימדים האדירים והגוף האינסופי הזה זה לא יגמר... זה חייב "סוג-של-פתאום". מקום בו אשב על ספסל עץ , ואסיר את מגפי הדעת , מטונפים מבוץ ולכלוך , בקושי ואחר כך באנחה, אשחרר את אצבעותי לאויר.
לא רוצה עוד סיפורים, לא סיפורי עבר, עייף ביוגרפית, לא רוצה להיות חלק או יוצר של עלילות חיים, רק להביט בדברים בלי כוונות, עייף מסיפורים, הסיפורים תפל גדול...לעשות קשרים וחיים אבל בלי סיפורים, בשביל לא לעשות סיפורים צריך לבוא ערום, לעמוד מול הדברים עם מין "הנני " שכזה, בעיניים פקוחות לרווחה, חף ממסתור, הנני ואין לי זנב, ולא תאנה, והעיניים הם הנני, וכולי במין הנני שכזה.
מה לעזזל? כל שרציתי לומר הוא שאולי ההסתתרות שלי, עלי התאנה, הם היוצרים סיפורים, כל ההסתריות הקטנות, ואולי הערום, הכנות, השקוף חוסך סיפורים מיותרים. וכשאומרים לעזזל אהב את עצמך פרושו להיות בהנני שלי, גלוי וחשוף , כי כל מסתור מתחבא מאחוריו פחד , והפחד הוא עושה עלילות והשקוף לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
