מנזר קטן

את יעקב פגשתי באולם בו התאספנו לגיוס. בבוקר הגיוס הקדמתי לקום. ארזתי את עצמי בשקט כדי לא להעיר את הורי והלכתי ללשכת הגיוס ביפו. יעקב היה אחד משני מתגייסים שהגיעו עם אימם. בטירונות  הכרנו. יעקב  מוזיקאי , לי לא היה  מושג במוזיקה קלאסית.  הוא שכנע אותי לבוא איתו לקונצרטים בהיכל התרבות ולאחר מכן למקומות נוספים, לכנסיית עמנואל ביפו. בהמשך הגענו ללא מעט קונצרטים .  דרכו למדתי להכיר את שוסטקוביץ ואת הסימפוניה החמישית שליוותה אותי פרק זמן לא קצר ואהובה. 

שוסטקוביץ במרכז

יעקב ידע היטב מה הוא רוצה, הוא רצה לעסוק בתחומים שעליהם לא שמעתי ותכנן להגיע לארץ רחוקה כדי להשתלם בכך. באחת הפעמים כשטיילנו בשכונה האמריקאית  ביפו אמר  באיזשהו הקשר "אנחנו השמנת האנושית" נזכרתי בזה שוב עכשיו כשמישהו ערבב אותי בשמנת של עצמו לפני מספר ימים, וזה הצחיק אותי. יעקב נעלם לי. בשלב מסויים לא רציתי לפגוש בו. התביישתי להיפגש בו. הייתי קטן בעיני עצמי. כאשר  הרגשתי בשל לא נמצאה הדרך.  בכל אופן למספר רגעים  בשכונה האמריקאית הייתי "שמנת".

הוא סיפר לי, סיפור שאביו סיפר לו, על מפגש בין שוסטקוביץ למלחין אחר, (האם היה זה חצטוריאן?) בכל אופן מלחין עיוור. וכשנפגשו קדו שניהם זה לזה, וראשיהם נחבטו קלות זה בראשו של זה.   קידתו היפה של שוסטקוביץ בפני המלחין העיוור  מרגשת אותי. 

התמונות  הן של כנסיית עמנואל   וה"אמריקן קולוני" ביפו.