אתמול הלכתי ברחוב בדרך חזרה מחוג הדראמה של הבן הקטן שלי, תוך כדי הליכה החלה מועקה לא נעימה ולאט השתלטה טירדה מסויימת , אני לא אכנס לפרטים כי הם משעממים וטרחניים, אבל לאט התחלתי להתעסק ביני לביני ביצירת תסריטים לקושי שיש לי עם אותה דמות, תסריטים וסיפורים חלפו לי בראש, בפינג פונג הזה "ידעתי" הכל על הסיטואציה שבראתי, המצב היה ברור וסגור, הפרשנות שלי היא הפרשנות הכמובן הנכונה, התחושה הפיזית היתה של כאב ודאגה ותוקפנות וצדקנות והכפשנות וחציצנות ( אנחנו הטובים),ועוד כאלה, ואז תוך כדי המשך ההליכה ניסיתי לראות איך יוצאים מהסיפור הפנימי הזה, זה ברור שהמילים יתקשו להוציא מהמערבולת הדימיונית שיצרו...זה יפה לראות מחדש איך החוץ , הבלתי נשלט, כל הירוק שמלווה אותי בדרך חזרה הביתה, העצים, התכלת מעל , האדמה ולאט לאט כל הדברים יחד , מזכירים לי במתיקות מחדש שאינני מבין מה כל הסיפור הזה ...משיבים את ה"מה זה" המוכר שלי , העץ הוא הסימניה שלי לתזכורת ש" המסתורין איננו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכלל קיים." כמו שמצאתי באיזשהו מקום שויטגנשטיין כתב , וכשהעץ מזכיר לי מחדש את זה הסיפור הופך מורכב יותר, לא פשטני, גם הסיפור לאט גולש אל הלא מובן וגם אותה דמות הופכת להיות חלק מהאין דעת הזה, באופן הזה הדברים חוזרים אל משהו רחב יותר, העץ מאפשר להחליק מהמלכודות הדימיוניות של המילים על ידי זה שהוא מביא אותי במהירות אל המקום שהדעת נותרת ללא מילים, לא יודעת ובאמצע החמדה.
אני אומר לעצמי כשאתה נכנס לתוך סיפור, הבורות שלך שוב יודעת משהו - לך אל עץ עד שתאבד את זה, עד שתחזור לא לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
