נדמה לי שזה היה אריק אינשטיין שאמר שכל אחד מסתובב עם חמישים סיפורים ואותם הוא מספר שוב ושוב .
ל. היה חבר טוב שלי, אני הייתי בן שבע , אני זוכר את אביו זכרון אפור . יש לי תמונה אחת שלו, לבוש בגדים שחורים של דתיות, עולה במעלה רחוב שלוש מחזיק שקית חומה עם תפוחים, שאמרתי לעצמי שהוא מביא בשביל ל.
באחד הלילות חלמתי שני רוצחים נכנסים הביתה ומתכוונים לרצוח את אבי. התעוררתי מהחלום בבעטה ובצעקות ללא קול. בבוקר אמרתי לאבי שבלילה חלמתי ששני רוצחים נכנסו ורצחו את אבא של ל..
לאחר זמן קצר אבא של ל. נפטר ...אני לא זוכר את הנסיבות למעט החלחלה שאחזה בי. תחושת אשמה אדירה .
עניות אכזרית קפצה עליהם. אימו הסתובבה ברחוב ובקשה עזרה. מעט ניתן אבל לא מספיק. אני זוכר את צעקותיה זמן רב לאחר התאלמנותה צועקת ברחובות ומבקשת עזרה. כששכבתי במיטה שמעתי אותה. היא צעקה שהיא תכניס את ל. למיסיון אם לא יעזרו לה. כשאני שכבתי ושמעתי גם ל. שכב ושמע. הוא הפך מכונס ועורו הפך שקוף. אני המשכתי לבוא ולשחק בביתו שהיה חשוך תמיד.
לאחר זמן אימו הפכה לזונה. זאת היתה זנות לא מגונה. בלילות היתה יורדת לשפת הים ובימים מקבלת לקוחות זקנים בביתה. באחת הפעמים כששחקתי עם ל. בביתו הגיע לקוח ואימו של ל. נעלה את שנינו במטבח. אחוז אימה התחלתי לדפוק ולבעוט ולצעוק. אימו פתחה לי ואני עפתי ...כמו ציפור מבוהלה. ל. נשאר נעול במטבח . אהבתי אותו מאוד והמשכנו לשחק. לאחר זמן לא רב הופיע סרסור. לא אהבתי אותו.
אחרי פרק זמן די קצר ל. חלה בסרטן . כעת היה מרותק . אימו קנתה לו פאטיפון יקר שנראה כמו מזוודה בשני גוונים של אפור. ידיות הסגירה היו עבורו מעין מיקרופון דימיוני ואני הייתי קהל השומעים של הרדיו שלו עד שהוא נעלם מותיר את טביעת כפות רגליו על הבטון הזה שאינו מצליח להתייבש .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
