המוות שלי הוא סופי. אני כל כך רגיל לחיות. לקום בבוקר ליום של מעשים ומחשבות. האם אני קולט שיש נקודה שזה יהיה סופי להחריד, ואני אעבור את זה לגמרי לבד. ולא יהיה מי שיבין אותי ואת העובדה שאני מזועזע ומבועת מעובדת מותי, אני אמות מוות שתהיה בו סתמיות שמזעזעת את דעתי. אני אמות ליד אנשים רבים המתלבטים איך לחיות את חייהם הקצרים והלא מובנים. גסיסתי תפריע לשיגרת יומם. המוות הוא אגרוף בבטן של הדעת. אנשים עושים סמים ומשקאות מבלבלים כדי להיות בבלי דעת...זה מטורף...נולד ללא ברור הזה....נאחז בזה ומת ,ויותר מזה חשוב לפסק עיניים שתהיינה פקוחות לרווחה . אני שורט עם ציפורניים ואבנים תדהמות על הגבולות שלי.
אלתרמן בשיר משמר , בית שאינו מופיע, נדמה לי, בגירסה המושרת:
"הגידי למה ואל מי בלי קול בוכה את?
אמרי מנין לך, פתיה מאמינה,
שהחיים נוצרו לא ללמדנו דעת,
כי אם נוצרו כדי לטול את הבינה?
אמרי כיצד? מדוע? מי אמר לך זאת?
אמרי מנין? מי גלה לך את הסוד."
כאשר אתה מאבד את הדעת, כאשר ניטלת בינתך , אולי אז כאשר לדברים אין ציפיות, ואתה חי בנדיבות של העץ השיכור מסתמיותו , אפשר למות, בעיניים פקוחות מתדהמה המסתירה את אימת הדעת. המוות הוא המובן מאליו הבלתי אפשרי. המוות הוא לא אנושי, אולי גם החיים לא.
אליזבת קובלר רוס מספרת כך: "...ואז הלכתי לצריפים שבהם הוחזקו הילדים בלילה האחרון לחייהם, בלי לדעת למה, אני מניחה שכדי לחפש הודעות או רמזים לאופן שבו הילדים האלו התמודדו עם המוות. הילדים ציירו בעזרת הציפורניים או עם חתיכת אבן או גיר סמלים על קירות הצריפים. הסמלים הנפוצים ביותר היו פרפרים.
כשראיתי את הפרפרים האלה הייתי צעירה ובורה מאוד. לא היה לי שמץ של מושג מדוע ילדים בני חמש, שש, שבע,שמונה ותשע,שנלקחו מבתיהם,מהוריהם ומהביטחון שחשו בביתם ובבתי הספר שלהם, לתוך קרונות בקר, ונשלחו לאשוויץ, בוכנוולד ומיידנק, מדוע הילדים האלה ראו דווקא פרפרים, רק אחרי 25 שנה מצאתי את התשובה".