מנזר קטן

לפני שנתיים או שלוש ביום חורף גשום וקר, יצאתי מהבית וברחוב הראשי ראיתי אישה  עם שקית ניילון,  עם מין סוג מוזר של מכנסיים קצרות או מיני קצר מאוד, ללא גרביים, ורגליים שעירות, רטובה...לא היו לה פנים של בית...רציתי לגשת ולהציע לה את הבית שלי אבל לא עשיתי את זה ...פחדתי שהיא תחשוד שכוונותי אינן טובות...פחדתי שאולי היא מסוכנת...חולת נפש....שאולי אני אסתבך איתה.

כשהייתי ילד גרנו ברחוב שלוש. היתה לנו דירת שני חדרים. אבי היה סנדלר כך שחצי חדר היה מיועד לסנדלרייתו שהיתה מופרדת בווילון. בסנדלרייתו של אבי היה כיסא ...עליו היו יושבים, מתמקחים ובעיקר, מבחינתי, מספרים סיפורים.

בקצה הרחוב , בקצה הגבוה, היה גישרון קטן ומתחתיו עמק אדיר של צמחיה פראית, מערות אוהבים ונחשים. מתחת לגשר הזה נסעה הרכבת בדרכה ממצרים לדמשק ככה סיפרו... ושם היה ישן נוחם בלילות.

נוחם היה זקן מאוד....כשאני הייתי בן שמונה הוא היה בן שמונים ושמונה וסחב על גבו את מתיו. נוחם קיבץ נדבות על יד התחנה של קו 46 , ליד הקונדטוריה,  בתחנה המרכזית הישנה. על הנחלה הזאת הוא נאלץ להגן ולגרש ממנה פולשים. בערך חמישים מטר משם ישבו שניים אחרים שאספר עליהם, אבל לא עכשיו. בערבי קיץ היה נוחם בא לפטפט קצת ומביא לאימי גלדיולות שנותרו בתחנה המרכזית. נראה לי שזה הצמח היחיד שאני מכיר... הילדות שלי מכוסה בגלדיולות ארוכות ומהממות. גלדיולות זה לא פושטי.

ביום אחד הגיע נוחם חבול ...פרחחים היכו אותו וגנבו ממנו את כספו, כשישן מתחת לגישרון. אמא פינתה לו מקום ומאותו ערב נוחם נשאר לישון בביתנו. נוחם לא היה היחיד...היו עוד לפניו ואחריו. היינו ארבעה ונוחם היה החמישי.  נוחם סיפר לי שהוא היה הבן הראשון אחרי שמונה בנות ותיאר בפרוט איזו שמחה היתה בלידתו ואיזו ילדות מפונקת  הסבו לו אחיותיו. נוחם אמר שעם ילדות כמו שלו הוא לא תיאר שיהפוך לקבצן.  איכשהו כל אדם שנכנס  וישב על הכיסא של הסיפורים של אבא, או בא הביתה וסיפר, איכשהו נכנסתי לסיפור של החיים והייתי מתפלא -  מה יהיה איתי? ואיכשהו כולם היו הלומי העתיד  שדרס אותם. איכשהו תמיד הפתרונות למצוקות שהאנשים האלו נקלעו ובהם הייתי מעביר את עצמי, נראו בעיני כטובים ביותר והייתי תמהה אם גם אני הייתי מוצא פתרונות מוצלחים כל כך.

נוחם גר אצלנו שבועות וחודשים, אוכל עמנו ומדליק מידי כמה ימים אינספור נרות נשמה וליד המקום של המיטה שלו המתקפלת נערמה ערימה גדולה מאוד של סידורי תפילה, אותם היה לוקח מבתי הכנסת בהם התפלל, מין קלפטומן של תפילות.

באותם ימים בשעת צהריים נשמעו קולות מריבה ברחוב ...שני בחורים היכו אחד את השני עם מוטות .מראה זוועתי,  וביציאתנו ללא שהות אמא רצה בצווחות אימה אליהם צורחת בקול מקפיא: "הצילו! " ואפשרה לאחד מהם לברוח. על השאלה בראש הפוסט, איך יודעים מתי לצעוק? התשובה היא מייד ולא יודעים.. כשאתה רואה עוול תצעק מיד...או תעשה מייד...אם לא , יבואו מחשבות כמו שבאו לי עם האישה שאינה מרפה... שאולי היא מסוכנת או חולת נפש או שתסתבך וכו'...צריך תמיד לצעוק מיד ...כי השכל שיודע לסרס תדהמות מסרס גם את הפרא של האנושיות.

באחד הימים נוחם אמר מילה עוקצנית על התבשיל של אמא ואבא גירש אותו מהבית. נוחם נשכב על הכביש ...הוא פשוט יצא מהבית ובהליכת זיקנתו נשכב ופרס ידיים כמו ישו זקן וצעק הצילו. הגיע אמבולנס ולקח אותו.

אחרי כמה זמן בא והוא נקי. פתאום ראינו כולנו כמה היה מלוכלך...הוא סיפר איך פינקו אותו האחיות...גזרו ציפורניו וגזזו שערו וקירצפו אותו. כל התיאור היה מצחיק. ישבנו סביבו מרותקים וצוחקים...איך יצא טוב מגירושו מהבית.

למחרת אמא לקחה אותו לעזרה הסוציאלית ברחוב המלך ג'ורג...הכניסה אותו ואמרה מילים בודדות, רק כדי שלא ישייכו אותו אלינו, על כך שצריך למצוא לנוחם בית אבות...יצאה ועמדה מעבר לרחוב להביט מה יהיה.