אני לא אוהב חיים רוחניים של מאמץ. אני לא אוהב להתאמץ בלהשתפר. אני יושב על מין כרכרה כמו בסיפורים ונותן לעגלה להוביל. אם אני נבהל אני תופס את המושכות . בגלל הפחדנות. אני מאמין שהסוסים שלי יובילו אותי בדרך שאני סומך עליה שהיא אחת מהדרכים הנכונות. האם יש דרך מסויימת? נראה לי שלא. יש לי עוד דימוי. אני שט באגם . אני יושב על סירה ושט. אני צריך להגיע לגדה ממול. אני אוסף בדרך דגים. האגם הוא החיים שלי והדגים הם הסיפורים מהם אני עושה חוט מקשר. זה חוט מקרי. אם הייתי שט אחרת הייתי לוכד דגים אחרים והייתי עושה לי סיפור חיים אחר. ככה גם עם הדימוי של הסוסים. יש הרבה דרכים , כל דרך טובה. כי אני לא ממש יודע. אני לא מוכן להיות המטומטם של פקחותי. אני לא רוצה להתפצל. כל פעם מחדש מגלה זה העולם גדול עלי . אני מספר על חיי סיפור שהוא כמו קו, כמו הפס של הסירה על האגם. מי יכול להכיל בראש או במילים אגם? אבל קשה להיות טיפש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
