אימי ואני נוסעים לירושלים . אני בן שלוש עשרה , קצת פחות, וזו נסיעתנו הרחוקה ביותר. אנו בדרכנו למבחני הקבלה לפנימיית בוייאר. לא זוכר איך הגענו אבל למרות הכל לפני כניסתנו למקום הבחינה היא סורקת אותי, מביטה על לחיי, היא מרטיבה קצה מטפחת במעט רוק ומנקה ליכלוך מהלחי, אימי מחמידה אותי. אחר כך היא סורקת הלאה , מתכופפת, ומנקה במטפחת את נעלי מאבק הדרך. עוד סריקה ואנחנו נכנסים.
מנהל בית הספר, מיתולוג ,מייזלר נדמה לי, בחן אותי. הוא שאל אותי שאלות שונות על סדרת טלויזיה שהיתה מעניינת באותם ימים . לסידרה קראו "האסיר" והיא סיפרה אודות אדם בלונדון המגיע באופן מסתורי לאי שכלליו מוזרים ובלון עוקב אחר דמויותיו ... הצעקה של הגיבור היתה " איי אם נוט א נאמבער איי הם א מאן",והסידרה עוררה סקרנות רבה ופרשנויות רבות. הוא נראה משועשע מתשובותי . בדיעבד העניין הפך יותר מסימלי. שאל גם חידה מתחכמת מתמטית.
תמונות מהסידרה "האסיר"
אימי לא הבינה דבר וחצי דבר מכל שיחתי עם המראיינים. היא הביטה בי ובהם וקראה הכל בשפה אחרת, שפה שהמילים אינן מטעות בה. אני ידעתי מה קראה . אימי הביטה במנהל במבט שהכרתי היטב , מבט בטוח בעצמו ומכבד ושאלה באידיש " נו תקבל אותו?" עם מבט היודע את התשובה.
אמי כמו אמה לפניה ישבה מולו ושאלה אם הוא יקבל אותי בדיוק כמו אמה שהתאלמנה וישבה מלווה בשלושת בנותיה הקטנות יותר מול יאנוש קורצ'ק.
יאנוש קורצ'ק אמר לה שהגדולה ( אימי) תוכל לעזור לה והקטנה עדיין זקוקה לה ולכן יקח את האמצעית. סיפורים רבים היו לאימי על יאנוש קורצ'ק , סיפורים שהיא הזרימה אותם לורידים שלי בלילות רבים בהם הרדימה אותי .ילדיהם של הורים מהגרים , הוריהם מרדימים אותם עם סיפורים מצמררים. אני חש בעזות את שיריה הקשים של ויקי שירן על ילדות להורים מהגרים. סנדי העתיקה שלושה שירים ואלה ההפניות לראשון לשני ולשלישי.
.
לילה ראשון. אנו ארבעה בחדר. אני מתעטף בחשכה. אחד הילדים אומר על מישהי " יש לה גוף משגע אבל הפנים...על הפנים שלה אפשר לשים עיתון ספורט".
אחר כך באה בדידות גדולה. הבדידות הפכה לכאב. נראה לי שהבדידות כואבת בעור. העור צריך להיות נגוע קצת. ונגעו לנו בכל אבל לא נגעו לנו בחום. לראשונה הרגשתי כאבי אי נגיעה. בבוקר הייתי משים עצמי ישן כדי לחוש את מגעה של אם הבית כשהיא מעירה אותי. לעיתים קרובות כשאני נוגע אני עושה את זה במודעות , כאילו למחוק את אי הנגיעה.
הייתי רזה. בדקו ומצאו שצריך להשמין אותי , לפטם אותי. הייתה לי דיאטה מעולה. יכולתי לבוא למטבח המרכזי , והותר לי לאכול ולשהות שם בכל שעה. במטבח עבדה ואנדה. ואנדה היתה אחראית על העוגות ועל האפיה. לואנדה היה שיער בלונדיני שקוף, כמעט לבן. באחד הפעמים חלק משערה נשרף בתנור. ואנדה האכילה אותי, דחפה לי עוגות ומאפים. ואנדה של התנורים המייזעים, ואנדה היתה החום עבורי. כשאני נזכר בה כעת נפשי יוצאת אליה.
כאבי הבדידות המשיכו. כתבתי מכתב הביתה שאני רוצה לחזור. וענו לי לא לחזור בשום אופן. כתבתי שוב ושוב ותמיד אותה תשובה סרבנית. מרוב אהבתם הרבה ושמחה לתנאים המעולים להישרדותי הלכתי ונבלתי.
בפנימיה ניסו לחבר אותנו לאינפוזיה תרבותית. כמו בניסוי אנושי ניסו לדחוף עוד ועוד שעות חובה יומיות בספריות, לימודים של ריקודים סלוניים, מוזיקה - הקשבה ונגינה, חוגים ושיחות, מנויים לתיאטרון ומועדוני סרט,התנדבות חובה ( אני בבית ספר למל אם איני טועה). הסניפו לנו תרבות פושריות של טוב טעם. אבל כולי כאבתי לי. ואז נפלתי עם התקף של רעד בגופי שורשי שיני רעדו. בפעם השניה והשלישית הובאתי לבית חולים שערי צדק. כמו גל נוספו מדי יום עוד ילדים שנפלו מפרכסים עד שהיינו כחמישה או שישה ילדים משכבות שונות. קבוצת הילדים התאחדה. הפכנו בלי דעת לקבוצת תמיכה מצחיקה.
ביום שלג ירושלמי לקחתי את חפצי , ארזתי אותם במזוודה וברחתי מהפנימיה ולא חזרתי עוד .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
