מנזר קטן

לפני זמן כתבתי פוסט שהרגשתי שעבורי הוא מקפצה משמעותית. התרגשתי ממנו.שאלתי הרבה זמן את עצמי מה עושים עם התדהמה . מה הפרקטיקה של התדהמה ? ואז חשתי שיש לי פתרון. ומיד אחרי אני  בשכחה , והזכרון שיש לי מכל העניין הוא יותר דעתני ומרפרף.

אז אצטרך להתחיל מהתחלה:

אני מתחיל את העניין מאי הידיעה. אי הידיעה היא נקודת המוצא שלי. אני רוצה שהאי ידיעה תלווה אותי לכל אורך הדרך. אי הידיעה הבסיסית העמוקה לא תכניס אותי , כך נראה לי למערבולות של ידע מטעה . אני לא מבין את העולם הזה ואני לא רוצה להבין. השלב הבא כאשר העולם מאבד את מנגינת הרקע של ההבנה... הוא הופך למעין סרט אילם,  הוא מאבד את המובן מאליו שלו, הוא מקבל במקום המובנות מאליה את התדהמה.  נראה לי שרק מתוך אי הידיעה אתה נופל אל תחושת הנשגבות. התחושה שאותו המבט שהפלת על דבר או עניין , כשהוא חסר דעת יוצר קשר אל הנשגבות. איך נקרא לפעולה הזאת? היום בבוקר ( שוב בטיול עם הכלב ) חשבתי על השגבה. וזאת בעצם הפרקטיקה של התדהמה. איך עושים השגבות. ושם בהשגבה  שאין בה שכל נוצרת טוביות . איכשהו פתאום הדימוי של משה העולה ויורד  מההר מתערבב עם הדימוי של סיזיפוס. שני הדימויים. משה מוריד תורות ונתקל בעגלי זהב. התורות נשברות. הוא עולה שוב ועוד עגלי זהב. ושוב עולה ויורד.  כי עגלי הזהב הם אותם הדברים / זמנים שאינך מסוגל לעשות להם השגבה. 

victoria burge

דימוי הסרט האילם לקחתי  מעדה  וסיזיפוס מנוריל מתגובה שלה בשיר ההר