במובן מסויים תקופת ההריון הינה התקופה שבה בני הזוג בונים את העריסה עבור מי שעומד להיוולד. הם מדברים עליו, מעלים אפשרויות אם יהיה בן או בת, חושבים איזה שם לתת לו , חושבים איך יתארגנו מבחינה כלכלית, מדמיינים איך יהיו חייהם עם הנולד, הם עוקבים במבטיהם אחר תינוקות, מחזיקים ומדמיינים את עצמם, הם יוצרים עבור הנולד את המרחב המנטלי את המרחב הריגשי ואת המרחב הפיזי בתודעתם. זו בניה של מקום שאמור להכיל אדם חדש. אדם לא בא לעולם בלי שידומיין המקום שהוא בא אליו.
כך נבנית עריסת המבט המקולף. הולך ברחוב ולפתע לפרקי זמן חגיגה , סוג של שקט מוזר ומיוחד, המבט עוקב אחרי העולם ורואה את פרטיו כמו תמונות עם עומק נוסף , ואומר לעצמי יגיע הרגע שאולי זה יהיה הרגיל , מדבר וחש רוגע ויש את המבט הפתוח לרווחה, והראש לא מבקש עוד דבר , לא קולות ולא דעות, רק להביט ולגמוע מראות. כאשר אתה בונה עריסה הכל נבחן בהקשר של הרך העומד להיוולד. את הכל לאט אני בוחן בהקשר של היכולת להסתובב בעולם ולחוש ברגליים שלמציאות יש מציאות בסיס עמוקה יותר. ולהרגיש למעט זמן, לדקות לחצאי שעות שרוי בעולם שהוא מעבר ליכולת הכלתו. רגעים שבהם כולנו, כך נראה, בלי שנרצה בכך מיסטיקנים, מיסטיקנים של חול, מיסטיקנים בלי דעת של יומיומיותנו ,מקשיבים לשקט והשקט הזה הוא הרעש שאלוהים מזיז את העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
