דודו ויזר מספר איך בא לבקר אמן וכדי לעודדו הוא נגש ופותח אקראית ( עמוד 117 בספרו "המדריך החדש לנגן הרחוב" ) את רב נחמן מברסלב ומגיע למשפט הבא :
"מצמצם ומבטל עצמו ,
ממעט לחוש בצרכיו בגלל הכבוד שאין לו לעצמו ,
והאהבה באה מתוך הכבוד".
על דוד ויזר שמעתי כמה פעמים וכשנתקלתי בספר לקחתי וקראתי בקריאה אחת. ספר מהיר, קל, חכם, מצחיק, שכנותו לא קלה. הישירות מרתקת.
הסיפור שעומד מאחורי דוד ויזר כתוב בצורה ישירה בשני הספרים שלו. אני מביא ציטוט מהכתבה אודותיו בהארץ ( וגם פה כתבו עליו ) :"קשה לראות בהומלס ... הזה את האיש שהיה פעם אחת ההבטחות הגדולות של הרדיו הישראלי; את הצנחן יפה התואר וברוך כשרונות שנשא לאשה את בתו של אחד ממפקדי מלחמת השחרור בנוכחותם של חיים בר-לב ועזר ויצמן; את העיתונאי שהיה בן טיפוחיו של גדעון לב ארי, בימים שלב ארי היה האיש החזק של קול ישראל; את הפזמונאי שכתב שירים לקורין אלאל, אריאל זילבר ודורי בן זאב והשתתף בהפקת תקליט הבכורה של הזמר עובד, זה עם הלהיט "ברווזים ברווזים"; את דודו ויזר שנשא נשים והוליד ילדים והיה איש רעים להתרועע שכתב מחזות ושירים וחלם לזכות בהכרה כאמן חשוב."
יש לדוד ויזר סיפור מפחיד. איך מפרפרים חייך כאשר אתה מאבד את המזוודה. זה מפחיד , הסיפור שלו זורק אותי מיקירי, זורק אותי ממשפחתי, מביתי, מהמיטה החמה, הסיפור שלו מעיף אותי מכל מה שיצרתי, מהמקום הבטוח שלי, מיחסם המכבד של מכירי, ממקומי בעולם, מכל הבטחונות. ולמרות הכל הסיפור שלו הוא גם של תובנות ואנושיות. ויחד עם זאת מבליט את הכלונסאות להם נזקק ליציבותי, ואיזה חבל טבור שמן יש לי לעולם.
ובהקשר של דברי רב נחמן על ההצטמצמות הבאה מהאין כבוד לעצמך. האם אין הצטמצמויות שבאות מכבוד עצמי?
מתוך סוף פרק 20:
"טוב , בקיצור, השקדיה כבר פורחת
והוא מבלבל את התחת
על רוע וטירוף ומחלה
לכל דבר יש גבול
בושה וחרפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
