לפני כחמישה חודשים נכנסתי לעולם הלא מוכר של הכתיבה הבלוגית. הכתיבה ריגשה וסחפה. הרצון היה להתחיל בתהליך, סליחה על המילה, וללכת ולגלות תוך כדי כתיבת הבלוג. לאורך כל הכתיבה היה נסיון לא מוצלח שלי להיות מובן. קל מאוד להתרפק בזה שאתה לא מובן. המקום הלא מובן הוא מקום בטוח. אתה לכאורה מתקשר אבל בעצם נותר עם דעותיך ועם עצמך.
להרגיש שאתה מובן הוא צורך עז. להיות מובן פרושו שראו אותך באמת.
אנחנו נמצאים בזמן שבו כמעט ישנה לגיטימיות לכל דבר, כל אמירה לגיטימית ואי ההבנה יוצרת אדישות מכבדת. כי הכל נכון לכאורה. מאידך אנחנו רגילים למלל רוחני מעורפל שאומר מעט. במאמר הזה על בנימין שבילי מופיעה הכותרת הזאת שאומרת מה הכוונה: לדבר בשפת סתרים אך לא לשלם על כך בבדידות
הנושא שאני כתבתי עליו הוא מורכב מהבחינה הזאת. הוא נופל בקלות לנישות האלו בחיצוניות של הדברים. אני לא הצלחתי להגיד אותו ברור. ניסיתי לקחת את המילון הפנימי שלי, עם המילים המסויימות שלי ולהפוך אותן לפחות או יותר נגישות. בכך נכשלתי. הדברים הם פשוטים...כל ילד שאינו נזקק למילים מבין. אני אנסה להסביר, לעצמי בעקר,אבל ממקום מתקשר, בבהירות מהי התדהמה והנשגבות ואי הדעת והקדושה והחזרה ליומיומי ועוד...
"לפני שאני נרדם, אני כבר לא פוחד מהמפלצות שיש לי בחדר, כי הן חברות שלי, אני מדבר אתן והן ישנות מתחת לשמיכה שלי. זה בגלל שאנחנו הרבה זמן יחד ואנחנו מכירים אחד את השני. עכשיו יש לי שלוש מפלצות אבל אם תגיע רביעית, אני חושב שאני אפחד ממנה כי אני לא מכיר אותה. אבל אם היא תהיה אתי כמה לילות, אנחנו נתחבר ואז אני אכיר אותה ולא אפחד יותר".
ד.בן חמש /ביה"ס מגילות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
