כשאתה נוכח בעולם של נשגבות אתה חי בתחילה בשני עולמות. ישנו העולם שבו אני מטייל בלי להבין ובשמחה המיוחדת לתדהמה. וישנו העולם הקטן , העולם התודעתי והממשי שנבנה בצלמנו, בצלם בני האדם, ובתוכו ישנה כל היצירה האנושית. לעולם הקטן יש מעטפת , המעטפת הזאת היא הרציונליות, היא תקפה בכל מה שבצלמנו, אם אתה מצליח להשתחל מחוץ למעטפת הרציונאלית אתה הופך להיות מגוכח ראציונאלית. אתה בדיחה. בינתיים אני מקיים בו זמנית שתי פראקטיקות. שתי פראקטיקות עם שתי תודעות. אינני יודע איך לחבר ואם צריך בכלל לחבר?
כאשר אני מגדיר את החציצה הזאת שבין שני העולמות אני מגדיר גם את היעד. היעד הוא לאחד. היעד הוא לבדוק איך מכניסים את תודעת הנשגבות לתוך התנהלות העולם האנושי. איך אתה מתחיל לראות או להתנהל ביומיום עם נקודת המבט של הנשגבות?
ישנם אולי שני מצבי בסיס. בקיום בתוך העולם פרי יצירתנו, העולם הקטן, נוצר פחד, ותגובות לפחד. אינספור התנהגויות הן השפה של הפחד. ולא מדובר כאן על פחד הישרדותי. אבל כאשר אתה זוכר ויודע את היותך חלק מהנשגבות אתה מאבד את פחד הארציות של העולם הקטן , הרציונאלי והמפוחד שלנו . כאשר אתה זוכר לראות את היומיום בעיניים של הנשגבות אתה יודע שאין פחד, אין פחד כי אתה חלק משלם גדול ולא מובן, אין פחד כי אינך לבד בתוך עולם הישרדותי. הפחד קיים בשכחה. האהבה קיימת בהיזכרות. האהבה חומקת מהמעטפת הראציונאלית שעוטפת את העולם הקטן המבוהל. האהבה מבקשת לאהוב בלי דעת. האהבה היא הרוח של הנשגבות.
כאשר אתה שומע את האיכה. האיכה הינה שאלה מיוחדת. אין הנשגבות מעוניינת לדעת את מיקומי - זה מצחיק. היא תזכורת לחיפוש של מיקומי לנוכח הראיה של הנשגב. האיכה הוא סוג של מצפן דו כיווני? פחד מול אהבה. עולם קטן מול נשגבות. אינך יכול להיות נפחד ובעולם נשגב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
