בכניסה לשרותים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ישבה אשה רזה וגבוהה, עם כיסוי ראש, ובקשה נדבות. אימי החזיקה אותי בידי כשראיתי אותה צועקת על בחור צעיר שהתיישב קרוב מדי לתחום המושב שלה ובשפה עברית רהוטה גערה בו . בכניסה האחרת למעבר המובנה , המקום שעמד בו קו ארבע או חמש ישב איש
גבוה אחר, רזה מאוד חבוש בכובע ובקש נדבות. אימי היתה מחלקת נדבות או תחליפי נדבות , מזון , תפוח וכו' ואמרה לי לעולם לא לבדוק אדם המושיט יד. מי שמושיט יד צריך לתת לו . האשה והאיש הם אחים ויש להם אח נוסף נמוך ובעל חיצוניות שנראתה דתית. האח והאחות היו מעבירים את כספי הנדבה לאחיהם השלישי .
את האח השלישי הכרתי היטב, היה לו מחסן מול הבית שברחוב שלוש. מחסן מרתק, אותו היה פותח לעיתים רחוקות ואני הייתי מביט בתכולתו האדירה והעמוסה
בצורה מפלצתית בחפצים שעברו מין העולם. לפעמים הייתי מתלווה אליו בהליכותיו הטרודות.
בכספים שקבל האח השלישי היה קונה מזון ומבשל כמויות מזון בסירים רבים.
בשעת ערב מוחשכת היו יוצאים מתאיהם וחדריהם הצרים והטרופים אנשים בודדים , ניצולי שואה כולם, שדעתם השתבשה או שהבדידות נשכה את דיבורם, והם היו עוברים ברחוב נזהרים שלא לדרוך ולא להיפגע מרשעותם של הילדים שהריחו את חולשתם, ומגיעים לבית הכנסת "עין יעקב" שם המתינה להם סעודתם החמה. את הסעודות בישל האח השלישי בכספי הנדבות של אחיו ואחותו.
כל העשיה הזאת של שלושת האחים שהיו כולם בודדים נעשתה במין שקט קשה יום. לא היתה בעשייתם שום סנטימנטליות . היתה שם לידם מרידות והם התכופפו מאוד לעזור.
ציור של גוטמן של בית הכנסת עין יעקב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
