מנזר קטן

103. אין מאמץ

הסתובבתי כמה ימים עם הציטוט הזה מהקישור למטה של קרישנמורטי: 

:"הביטו בשמים, הביטו על העץ הזה, הביטו ביופי של האור, הביטו בעננים עם הפיתולים המעודנים. אם תביטו בהם בלי שום דימוי, הבנתם את המשמעות של חייכם. כי אם לא, הרי תהיו מתבוננים בעצמכם, בחייכם, כצופים. יש הפרדה בין הצופה ובין הנצפה. כשאתם מסתכלים על חייכם, אתם כצופים, נפרדים מהחיים שלכם. הפרדה זאת היא המהות לכל קונפליקט, המהות של כל מאבק, כאב, פחד, ייאוש. משמעות הדבר שבמקום שיש הפרדה בין אנשים, הפרדה בלאום, בדת, ברמה הסוציאלית חייב להיות קונפליקט. זהו החוק, זאת הסיבה, זהו ההיגיון. יש את פקיסטן מצד אחד ואת הודו מצד שני, נלחמים זה בזה. אתה ברהמן והאחר הוא לא. שנאה והפרדה, ההפרדה החיצונית עם כל הקונפליקטים שלה, זה כמו הפרדה פנימית של הצופה והנצפה. אתם מבינים את זה? אם אתם לא מבינים את זה, לא תוכלו להמשיך הלאה. "  גלגלתי את הדברים ויצא משהו שמצליח איכשהו להתבונן על עצמו בתדהמה. אבל לרגעים ולא בפשטות כלומר עם התחכמות. אני לא אוהב עבודת מאמץ  וכל ההתעסקות בזה היה בו טעם רע של מאמץ.

כדי שאעבור את הגבולות צריך להיות מעבר לגבולות,

כי בעצם לא עוברים גבולות,

כי השכל היה נשבר,

כי שום דבר שאני יודע לא יכול להיות יותר מעצמו,

כי מה שיש יש גם בלי שכל,

ובאמת זה הכל פתאום ( 25)

102. דובי וזונה - נוגדני פלצנות הידיעה

בכל רגע נתון הדעת מחזיקה באיזשהו דובי. הדובי יכול להיות כל דבר...מוזיקה, מחשבה, מראות והתבוננות בחוץ, התבוננות בזמן, כל פעם הדעת מחזיקה איזשהו דובי , לפעמים הדיבור הוא דובי. היא מרותקת כל הזמן. כל הזמן היא מחזיקה במעקה המציאות כדי שלא תיפול. והמעקה הזה או כל סוגי הדובי או חבלי הטבור כולם סוגי הפחדנויות שלי מהלהרפות. פחד עושה סיפור. פחד זה ניתוק ופחד זה הפרדה .  כשאני מחזיק דובי אני פחדן למציאות.  הדימוי של הדובי הוא בכדי לא לשכוח שאני פחדן.

והזונה...הזונה ,כדימוי באה כדי לעשות בלאגן..באמצע כל הטהרה היא מעלה הזיות על מין. היא עושה כאוסים. אם חשבת שהגוף הוא מין קפסולה שמכילה , כמו כלי רכב את נוכחותך התדהמתית אז תרד מזה ...שום רכב שום הפרדות , ההזיות על מין מיועדות  להוריד אותך מפרשנויות בעלות חגורות צניעות , והזונה החמודה מיועדת לבלגן ולפרוע אותך שלא תכיר את עצמך ושלא תדע אם זה יופי או כיעור. הזונה מחזירה אותך לאי הידיעה.  הזונה והדובי, הכאוס והפחדנות הם נוגדני פלצנות הידיעה, הם יחזירו אותי אל אי הדעת בלי שום שביל זהב*. כמה כאוס אני יכול להכיל , כמה דובי אני צריך?

שתי הפניות : לשיר של יענקל'ה רוטבליט ויאן מסריק:

*

"אני שוכב לי על הגב מביט על התקרה רואה כיצד חולפים ימי בבטלה גמורה אני שוכב לי על הגב חושב, חולם, הוזה והחיים יפים, יפים ממש כמו מחזה בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר כדאי למות למענו בלי תקוה ובלי יאוש אני פשוט צופה כמו תייר על העולם והוא כל כך יפה היו לי פעם עקרונות מכרתי את כולם עיסקה מוצלחת בשבילי טובה גם בשבילם עכשיו כשלא נשאר יותר במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות על מין בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר כדאי למות למענו בלי תקוה ובלי יאוש אני פשוט צופה כמו תייר על העולם והוא כל כך יפה אז אני שוכב לי על הגב מביט על התקרה רואה כיצד חולפים ימי בבטלה גמורה אני שוכב לי על הגב חושב, חולם, הוזה והחיים יפים, יפים ממש כמו מחזה

* יאן מסריק  - *שביל הזהב

"מסריק היה מספר לעיתים ... על איכר, שבחר בשביל הזהב אחרי  שהשכן שלח אליו את בנו לבקש ממנו , שישאיל לו סוס.

"אז אני שקלתי את העניין" מספר האיכר," ואמרתי לעצמי : אם אשאיל לו את הסוס, אז הוא יגמור לי אותו. ואם אני לא אשאיל לו אותו, הוא יאמר עלי שאני מנוול. אז אמרתי לעצמי: הכי טוב שביל הזהב. אמרתי לילד: אתה יודע מה, פרנטישק? לך הביתה ותאמר לאבא שלך, שיישק לי בתחת".