החרפת גלוּת מאת אלמוג בהר
החלטתִי להחריף את גלוּתִי: מהיום לא אקרא עוד
בַספרים שֶאני אוהב, לא אוכל שוב ממאכלי אמי,
לא אתגעגע יותר אל הרחוב שבו גדלתי, לא אזכר
בַילדָה שחלקה עמי ריקוד ראשון. מעתה אני עומד לִגלות
מחוץ לשפתי ושפת אמי ואבי, מחוץ לביתי, מחוץ
לְפעימות הַלב הַמוכרות לי. אחריף את גלותי
עד שכצעד אחרון אצעד במחאה החוצה מחוץ לעצמי,
ואֶגְלֶה אף מחוץ לגלותי. זה לא שיר מחאה פוליטי,
בקושי שיר מחאה משפחתי. זה לא שיר
זה מכתב אחרון של נידון לְגלות, מכתב אחרון
שאכתוב בשפה שאינה שפת הגולים. בשבועות הקרובים
אלמד את שפת הגולים עד שאוכל סוף סוף לכתוב
את כל שירַי בִשפת הַגולים, היא שפת השתיקה.
עד שגלותי תתחנן לשמוע קול שאינו שתיקה,
שיר שאינו מכתב אחרון, מחאה שאינה משפחתית.
עד שגופי יתחנן לגלות חזרה אל תוך גלותי,
אל תוך גופי, אל תוך שפתי ושפת הורַי, אל תוך זיכרונות הילדוּת
והנערוֹת, אל תוך גופה של האישה החולקת עמי את יצוענו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
