כל ההתעסקות הזו כאן באה מתחושה של גועל נפש מתשובות שניתנות לקיום שלנו כאן. נמאסו התשובות המושכות אותך כברת דרך ומותירות אותך משופשף יותר, אכול יותר, מתוחכם יותר, אטום יותר ומיואש עד למלהיב הבא. כאשר התייאשתי הפכתי את ההתייאשות לנקודת מוצא. נקודת זינוק שהפכה לקו הסיום. לא רוצה ללכת לשום הלאה מכאן. רק לשמור על המקום הזה, שבו אי הידיעה, בשקדנות ובמסירות. ואז מתגלה לי שהמקום הזה של אי הידיעה הקדושה הזאת הוא מקום מועד לפורענויות . והמסוכנת שבהן והסמויה מאוד היא היוהרה. והמסוכנת ביוהרות היא יוהרת הצניעות.
אני נסוג צעד אחורנית. אני מביט בי וביוהרתי. כשאני בצעד אחורנית אני חש רחמים כלפי דמותי המטופשת. אם אני אהפוך את נקודת המבט החומלת על טפשותי המרוחקת למקום, אני אהפוך אותה למושב היוהרה החדש שלי.
אין מנוס, עד שאפול אל היאוש האחרון . עוד לא התייאשתי די. כל יאושי מתייהרים לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
