אדמיאל קוסמן הוציא ב- 2002 את ספרו " מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים" בספר מובאים סיפורי אגדה וסיפורים חסידיים ואדמיאל קוסמן מסתובב סביבם בעיניים עכשויות ורבות נוספות ומגלה בהן פנים רבות.
באחד הסיפורים הנקרא בספר רבי שמעון בן אלעזר והאיש הפגוע על כיעורו של הלמדן היהיר. הסיפור מספר על רבן שמעון בן אלעזר החוזר רכוב על חמורו מלימודו עם רבו. רבן שמעון רוכב כנראה בתחושת התעלות הן מתלמודו והן משיטוטו בטבע ואולי אפילו חש בתדהמה "והיה שמח שמחה גדולה על שלמד תורה הרבה". ואז מופיע מולו אדם אחד "שהיה מכוער ביותר" אמר לו רבי שמעון: ריקה, כמה מכוער אתה שמא כל בני עירך מכוערין כמותך". אמר לו אותו אדם : מה אעשה ? לך לאומן שעשאני ואמור לו 'כמה מכוער כלי זה שעשית'. את האגדה ופרשנויות נוספות ניתן למצוא כאן וכאן. אותו אדם הופך להיות מראה החושפת את כיעורו של רבי שמעון .
האגדה מציגה את הפער והזילות שבן היותך רכוב על חמור של תדהמות , של קדושה ושל התעסקות בנשגב לבין ההכרח להביט ולראות את אותה הנשגבות בפניו של אדם, או בהתנהלות היומיומית. כשאותו אדם שולח את רבן שמעון בן אלעזר אל יוצרו הוא מעוררו לראות שבהיותו שרוי בהגיגיו לא ראית אותי כחלק מעולם זה של תדהמה. יופיים של השמיים הם עזים ובוטים כדי לראות את תדהמת העולם. אבל יותר מהשמיים על כל תכלתיותם וענני נוצתם הפנים המכוערות הם השתקפות של ריחוקנו מין התדהמה. רבי שמעון היה גס רוח והדברים שלו בוטים ועלובים ....אני מרגיש דומה לו אבל מתוחכם יותר...רואה כיעורים בתוך התדהמה הגדולה . יתכן והכיעורים הם סוגים שונים של שכחות ... ואולי הכיעורים ,כמו בדבריו של אותו אדם מכוער שולחים אותנו חזרה אל אותו אומן. כגודל הכיעור אולי גודל המרחק. את מה שאנו רואים ככיעור אולי מוטב לראות כמרחק שנעשה מתודעת הנשגבות. הכיעור מעורר כעס תחושת הריחוק ממודעות לנשגב מעוררת חמלה.
[