בעצם השאלה הראשונה ממנה יצאתי היא מה זה העולם הזה ומה אני צריך לעשות בו.במשך שנים בדקתי תשובות של אנשים שונים , של תורה ותורות שונות. קראתי דעות ופגשתי קבוצות. לכולם הייתה דעה מה זה העולם הזה, לאן הוא הולך ומה אני אמור לעשות . איכשהו כל התורות האלו לא נתנו מענה שיכולתי לחיות על פיו לאורך זמן. בחלק מהמקרים הסיבה לתחושה שאין בכך מענה היתה התחושה שאני מכריח את עצמי, תחושה של פיצול, תחושה כאילו קיים היודע, כאילו השכל הופך למין יודע את התשובות ואי שם יש מוח שני הטיפש שאמור לבצע את הנחיותיו של המוח היודע שלי. לאחר ניסיונות רבים אני הגעתי ליאוש. יאוש טוב. יאוש שאומר שאני לא מסוגל להבין מה זה העולם הזה. הידע הוא רב מדי , הוא כמעט אינסופי , אבל גם ידיעת הידע הרב לא יועיל. הוא יאפשר לי לדעת נכון להיום מה חושבים המדענים והידענים ואלה שממציאים רעיונות על האופן שבו העולם פועל. אבל מה זה ? למה? בשביל מה נוצר כל הדבר הזה מלכתחילה על כך אין תשובה. ישנן רק השערות. אם כך אמרתי לעצמי שאולי כדאי לקחת את העובדה הזאת שאני לא יודע מה זה כל זה ולראות איך חיים עם ההנחה הבסיסית הזאת.
אחד הדברים היפים בנקודת המוצא הזאת היה שבעצם אם אין לך מושג בשביל מה העולם ובשביל מה אני קיים,ואין לי את היכולת לדעת,כי השכל פשוט לא מסוגל להבין, אז אני גם לא יודע לאן אני חותר. אם אני לא מבין את כל זה אז אין לי מטרות, שאיפות רצונות. אין לקראת מה. לדעת לחיות באופן כזה נראה לי נקי משאיפות. לפעמים כשמדברים על אגו ועל ביטול של אגו נראה לי שזה אופן לבטל את האגו. פשוט לא לדעת מה צריך לרצות.
אבל המחשבה הזאת כפי שהיא היא בלתי אפשרי. למה? כי בתוך העולם שאינני מבין נוצרה בועה עצומה של עולם אנושי. הוא המצאה אנושית , יש להמצאה האנושית חוקים, יש כללי משחק, יש עולם רגשי, אנשים, קשרים, מטרות , כיוונים, טוב ורע ועוד. יש לי משפחה שצריך לכלכל בתוך עולם שאינני מבין אותו אבל הנמצאת באותו זמן בשני עולמות..
אני מנסה לחיות בשני העולמות בו זמנית. להתנהל בתוך העולם של הכללים האנושיים ולנסות לראות איך אפשר להכניס בתוך זה את העובדה שאני לא מבין מה אני עושה פה. זה אומר שהפעילות לא רצינית כל כך, התחושה שהחיים חובבניים , מצחיקים. זה אומר לבדוק איך מכניסים את האלמנט של אי ידיעה לכל מיני מצבים. זה אומר לקבל את הכללים של העולם שהוא תוצר אנושי, על כל החוקים שלו וללכת איתם. אבל להזכיר לי שזו ידיעה לא רצינית באמת אבל רצינית מאוד מבחינת היומיום שלי והאנשים שאני קשור אליהם.
גם הגישה הזו היא בעייתית. היא יצרה ריחוק, סוג של אדישות, קושי לתפקד. קשה להיות משרתם של שני האדונים, האחד התחושה שאני עומד נפעם מול יקום שאין לו פשר אבל שאני חש שיש בו פלא גדול ואשר אינו מאפשר לי לדעת מה לדעת או לרצות , עמידה שהיא תדהמה, ומאידך קשר עז עם כל פרטי היומיום שאני מחובר אליו, משפחתי, יקירי, עבודתי , ולמרות שאנו חלק מעולם שהוא תדהמה עדיין אנו שטופי מציאות .
אני לא פתרתי את הבעיה. אני שטוף מציאות מחד, ותוך כדי כך כל פעם שאני מתבונן ורואה את השמיים מעל אני חש בחוזקה את העובדה שאני שבוי או אסיר בתוך בועה של פלא אדיר.
בפליאה או במה שאני קורא לו תדהמה אין עשייה רבה. אני פשוט נהנה לראות, לחוש את הפלא אבל לא פחות מכך גם לדבר על זה.
כעת מה אני עושה עם זה . חשבתי על מספר דברים בינתיים:
1. אם אין מטרה ברורה יש חופש משחקי לנסות ולהיות ככל העולה על דעתי. ישנה קשת אדירה של אפשרויות. להעז ביצירתיות של עיצובים. להיות מעצב פנים.
אם אני לא יודע מה המטרה של כל זה אז בעצם אני צריך מעט מאוד .
2. לטפח את אי הידיעה. פשוט לשים לב . קל מאוד מאוד לפול לדעות. התחמנות בכך רבה. אי הידיעה שלי חייבת להתגונן מהנחישות של כל היודעים.
3. לשמוח. השמחה היא כנראה האופן שבו משלבים את שני העולמות. השמחה מחברת את העובדה שאני חלק מעולם פלאי ועל ידי השמחה התדהמה פולשת אל תוך היומיום. זה נושא מרתק החיבור של הפלא הגדול עם היומיום האנושי.
4. להלל. להלל זה לראות דרך עיניים לא יודעות את העולם ולחוש ,בלי לדעת למה, שהעולם מרגש, עמוק, נשגב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
