מנזר קטן

בכניסה לשרותים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ישבה אשה רזה וגבוהה, עם כיסוי ראש, ובקשה נדבות. אימי החזיקה אותי בידי כשראיתי אותה צועקת על בחור צעיר שהתיישב קרוב מדי לתחום המושב שלה ובשפה עברית רהוטה גערה בו .  בכניסה האחרת למעבר המובנה , המקום שעמד בו קו ארבע או חמש ישב איש

גבוה אחר, רזה מאוד חבוש בכובע ובקש נדבות.   אימי היתה מחלקת נדבות או תחליפי נדבות , מזון , תפוח וכו' ואמרה לי לעולם לא לבדוק אדם המושיט יד. מי שמושיט יד צריך לתת לו . האשה  והאיש הם אחים ויש להם אח נוסף נמוך ובעל   חיצוניות שנראתה דתית. האח והאחות היו מעבירים את כספי הנדבה לאחיהם השלישי .

את האח השלישי הכרתי היטב, היה לו מחסן מול הבית שברחוב שלוש. מחסן מרתק, אותו היה פותח לעיתים רחוקות ואני הייתי מביט בתכולתו האדירה והעמוסה

בצורה מפלצתית בחפצים שעברו מין העולם. לפעמים הייתי מתלווה אליו בהליכותיו הטרודות.

בכספים שקבל האח השלישי היה קונה מזון ומבשל כמויות מזון בסירים רבים.

בשעת ערב  מוחשכת היו יוצאים מתאיהם וחדריהם הצרים והטרופים אנשים בודדים , ניצולי שואה כולם, שדעתם השתבשה או שהבדידות נשכה את דיבורם, והם היו עוברים ברחוב נזהרים שלא לדרוך ולא להיפגע מרשעותם של הילדים שהריחו את חולשתם, ומגיעים לבית הכנסת "עין יעקב" שם המתינה להם סעודתם החמה. את הסעודות בישל האח השלישי בכספי הנדבות של אחיו ואחותו.

כל העשיה הזאת של שלושת האחים שהיו כולם בודדים נעשתה במין שקט קשה יום. לא היתה בעשייתם שום סנטימנטליות . היתה שם לידם מרידות והם התכופפו מאוד לעזור. 

ציור של גוטמן של בית הכנסת עין יעקב

א.  רגע ההנני

ישנו רגע בו הנך נולד לעצמך. הרגע בו החלל הפנימי שומע לראשונה את ה"הנני" שלו. אני שמעתי את ה"הנני" שלי בערך בגיל שנה. הסיפור, למרות שאני מספר אינו העיקר. סנדלריית אבי היתה בבית ופתוחה לרחוב. וכשהתחלתי ללכת לפני גיל שנה התחלתי לרוץ אל הרחוב המדריס. אימי החליטה להכניס אותי לגן פרטי שגבל עם ביתנו. ( הגן נמצא מצד ימין של מה שהיום הוא סוזן דלאל ). בבוקר יום  לקחה אותי לגן מרים  הותירה אותי  ויצאה. את הגן הקיפה גדר של פיסות עץ עם חודים. כל פיסה צבועה בצבע אחר...אדום ירוק צהוב וכחול. מצאתי רווח בין הגדר לאדמה והשתחלתי תחתיו. ראיתי את אימי מתרחקת לכיוון רחוב שלוש. עוד מעט אצא וארוץ אחריה, חצי גוף בחוץ . היא לא מביטה לאחור. ואז חשתי באחיזה עזה בכפות הרגליים, כל גופי נמשך מרווח הגדר פנימה. פנייה של מרים היו פרועות שער ומפחידות. ובאותו הרף שבו נשלפתי החוצה צץ לו ה"הנני שלי"   בשעה שנפשי יצאה. ההנני שלי נולד אל רגע ההפרדה. אי אפשר לשכוח את רגע הלידה שלך. שם התחלת הסיפור , זו סטירת החיות של העולם המיילד. אני אגב תמיד מסתכל אחורנית.

ב. החסילונים שלי

בסרט פורסט גאמפ באבא מסביר בקיצור לפורסט את תחום ההתעסקות שלו וכך הוא אומר : " בכל אופן, כמו שאמרתי, חסילונים הם פירות הים. אתה יכול להכין אותם על האש, להרתיח אותם, לצלות אותם, לאפות אותם, לטגן אותם. יש ת'חסילוני קבב, חסילונים מתובלים ברוטב, חסילוני גמביה. מטוגנים על מחבת, בטיגון עמוק, מוקפצים. יש ת'חסילוני אננס, חסילוני לימון, חסילוני קוקוס, חסילוני פלפל, מרק חסילונים, נזיד חסילונים, סלט חסילונים, חסילונים עם תפוחי אדמה, המבורגר חסילונים, כריך חסילונים. זה בערך הכל." 

כמו באבא אני רוצה להגיד את כל סוגי חסילוני התדהמות תדהמת העצים והשמיים ויש תדהמת האנשים ותנועתם, ויש את תדהמת המה אני עושה בעולם הזה, ותדהמת הרגע הראשון, ותדהמת אי הדעת ותדהמת גילוי ההנני שלך, ותדהמת  אובדן ההנני שלך,וכך הלאה עוד ועוד. חסילוני התדהמה הינם הדבר העיקרי שנראה לי משמעותי לי לעסוק בו. 

ג. " החיים הם..."

איזה כייף זה להתחיל משפט בהחיים הם...אני בינתיים פה ושם שומר לי על האי דעת שלי כמו היה בעל ערך רב.

כשאתה מתחיל בהנני אתה מתחיל את החיים בסוג של הפרדה, היה רגע שבו צצה נוכחות, מביטה לצדדים , אומדת מרחקים, מבדילה הבדלות, קוראת שמות לפיצולי ההפרדות, מעריכה יחסים, עושה לעצמה מקום.  יש נוכחות. ואט אט אתה הולך לך בעולם עם ההנני שלך, כמו היה עור נוסף כמו היה פרווה  כמו מזוודה שאתה מקווה לאבד באי דעת. אני בא מהנפרדות אני מגיע אל האחדות, אל החיבור? אז מה העבודה? העבודה היא פשוטה. אתה עושה כל מה שצריך לאחדות . כמו שהלב  והכבד והיד והמוח הם אחד.   כשהתגלה לך ההנני נפרדת . אבל כשאתה נוכח לדעת שאתה חלק מנשגבות תמוהה הכל הופך ולו לרגעים לאחד, עד אובדן הבעלנות.  בהתחלה לשבריר  ראיית האחדות המשמחת. ואז אתה רואה שחלק מכל הנשגבות  לא רואה את זה, כף ידו מסתירה את העיניים כמו שאומר רב נחמן מברסלב "כל אדם יכול לראות את השמש ויופיו של העולם, אילולי אותה כף יד המונעת מאיתנו לראות את הנמצא במציאות."

הנני - עבודה של מיכאל סגן כהן

אימי ואני נוסעים לירושלים . אני בן שלוש עשרה , קצת פחות,  וזו נסיעתנו הרחוקה ביותר. אנו בדרכנו למבחני הקבלה לפנימיית בוייאר. לא זוכר איך הגענו  אבל למרות הכל לפני כניסתנו למקום הבחינה היא סורקת אותי, מביטה על לחיי, היא מרטיבה קצה מטפחת במעט רוק ומנקה ליכלוך מהלחי, אימי מחמידה אותי. אחר כך היא סורקת הלאה , מתכופפת, ומנקה במטפחת את נעלי מאבק הדרך. עוד סריקה ואנחנו נכנסים.

מנהל בית הספר, מיתולוג ,מייזלר נדמה לי, בחן אותי. הוא שאל אותי שאלות שונות על סדרת טלויזיה שהיתה מעניינת באותם ימים . לסידרה קראו "האסיר" והיא סיפרה אודות אדם בלונדון המגיע באופן מסתורי לאי שכלליו מוזרים ובלון עוקב אחר דמויותיו ... הצעקה של הגיבור היתה  " איי אם נוט א נאמבער איי הם א מאן",והסידרה  עוררה  סקרנות רבה ופרשנויות רבות. הוא נראה משועשע מתשובותי  . בדיעבד העניין הפך יותר מסימלי. שאל גם חידה מתחכמת מתמטית.

תמונות מהסידרה "האסיר"

אימי לא הבינה דבר וחצי דבר מכל שיחתי עם המראיינים. היא הביטה בי ובהם וקראה הכל בשפה אחרת, שפה שהמילים אינן מטעות בה. אני ידעתי מה קראה . אימי הביטה במנהל במבט שהכרתי היטב , מבט  בטוח בעצמו ומכבד ושאלה באידיש " נו  תקבל אותו?"  עם מבט היודע את התשובה.

אמי כמו אמה  לפניה ישבה מולו ושאלה אם הוא יקבל אותי בדיוק כמו אמה שהתאלמנה וישבה מלווה בשלושת בנותיה הקטנות יותר מול יאנוש קורצ'ק.

יאנוש קורצ'ק אמר לה שהגדולה ( אימי) תוכל לעזור לה והקטנה עדיין זקוקה לה ולכן יקח את האמצעית. סיפורים רבים היו לאימי על יאנוש קורצ'ק , סיפורים שהיא הזרימה אותם לורידים שלי בלילות רבים בהם הרדימה אותי .ילדיהם של הורים מהגרים , הוריהם מרדימים אותם עם סיפורים מצמררים. אני חש בעזות את שיריה הקשים של ויקי שירן  על ילדות להורים מהגרים. סנדי העתיקה שלושה שירים ואלה ההפניות לראשון לשני ולשלישי.

.

לילה ראשון. אנו ארבעה בחדר. אני מתעטף בחשכה. אחד הילדים אומר  על מישהי " יש לה גוף משגע אבל הפנים...על הפנים שלה אפשר לשים עיתון ספורט".

אחר כך באה בדידות גדולה. הבדידות הפכה לכאב. נראה לי שהבדידות כואבת בעור. העור צריך להיות נגוע קצת. ונגעו לנו בכל אבל לא נגעו לנו בחום. לראשונה הרגשתי כאבי אי נגיעה. בבוקר הייתי משים עצמי ישן כדי לחוש את מגעה של אם הבית כשהיא מעירה אותי. לעיתים קרובות כשאני נוגע אני עושה את זה במודעות , כאילו למחוק את אי הנגיעה.

הייתי רזה. בדקו  ומצאו שצריך להשמין אותי , לפטם  אותי. הייתה לי דיאטה מעולה. יכולתי לבוא למטבח המרכזי , והותר לי לאכול ולשהות שם בכל שעה. במטבח עבדה ואנדה. ואנדה היתה אחראית על העוגות ועל האפיה.  לואנדה היה שיער בלונדיני שקוף, כמעט לבן. באחד הפעמים חלק משערה נשרף בתנור. ואנדה האכילה אותי, דחפה לי עוגות ומאפים. ואנדה של התנורים המייזעים, ואנדה היתה החום עבורי.  כשאני נזכר בה כעת נפשי  יוצאת אליה.

כאבי הבדידות המשיכו. כתבתי מכתב הביתה שאני רוצה לחזור. וענו לי לא לחזור בשום אופן. כתבתי שוב ושוב ותמיד אותה תשובה סרבנית. מרוב אהבתם הרבה ושמחה לתנאים המעולים להישרדותי הלכתי ונבלתי.

בפנימיה ניסו לחבר אותנו  לאינפוזיה תרבותית. כמו בניסוי אנושי ניסו לדחוף עוד ועוד שעות חובה יומיות בספריות, לימודים של ריקודים סלוניים, מוזיקה - הקשבה ונגינה, חוגים ושיחות, מנויים לתיאטרון ומועדוני סרט,התנדבות חובה ( אני בבית ספר למל אם איני טועה). הסניפו לנו תרבות פושריות של טוב טעם. אבל כולי כאבתי לי. ואז נפלתי עם התקף של רעד בגופי שורשי שיני רעדו.  בפעם השניה  והשלישית הובאתי לבית חולים שערי צדק. כמו גל נוספו מדי יום עוד ילדים שנפלו מפרכסים עד שהיינו כחמישה או שישה ילדים משכבות שונות. קבוצת הילדים התאחדה. הפכנו בלי דעת לקבוצת תמיכה מצחיקה.

ביום שלג ירושלמי לקחתי את חפצי , ארזתי אותם במזוודה וברחתי מהפנימיה ולא חזרתי עוד .

1.  ברחוב רוטשילד בתל אביב , בית דו קומתי בפתח שלט קטן "הרב מבוקרשט". עליתי במדרגות , שיחה עם הרב בו אני אומר לו מעט על  חיפוש וכו'. לא היו באותם ימים או לא היו ידועים לי מקומות  לחזרה בתשובה. הייתי בן שבע עשר וחצי בערך. ישבתי בביתו שבוע או מעט יותר, עם זקנים קשיי יום וחיכיתי. סופו שאמר לי סע לבני ברק לרב ילטר, שזה שמו הבדוי.

2.  בנין צר ברחוב ראשי. עולה במדרגות . פוגש מספר אברכים ושואל על הרב ילטר. מובילים אותי לחדר. ליד שולחן קטנטן ישב איש גדול עם רעמת שער גינגית שהושיב אותי מולו. ילטר נעץ בי עיניים דקות ארוכות ואז התרומם ונשק לי במצח. אמר אני רואה מאיזה שורש אתה. הוא קרא לאחד האברכים ושלח אותו לקנות עוף. תוך דקות חזר האברך עם עוף צלוי בשקית נייר. ילטר פרש את השקית הקרועה וקרע מהעוף שוק , נגס בה , תלש נוספת ומסר לי  לאכול בידיים ובשמנוניות  המביכה. שוחחנו מעט וילטר נועץ עיניים, מציץ עלי בלי הפסק. בסוף אמר לאברכיו שיקחוני לספר חצי סנטים. הגענו לספר וגילחו את ראשי חצי סנטים.  רק הגעתי וכבר הפכתי זר לעצמי.  

3.  אני נשאר ללון שם. ילטר שולח את בנו לצחצח את נעלי. אני ישן בחדרו.  ילטר מושיב אותי לצידו בשולחן. ילטר לוקח אותי למקווה. אני מתבייש מאוד ונבוך.   ילטר אוכל מצלחתי. מה זה אומר שהוא אוכל משאריות  ארוחתי. ילטר אומר לי לא ללכת לאף אחד אם אוזמן ורק באישורו...הם עוד עלולים לשדך אותך עם בררה.

4. אני שואל את האברכים ...אתה מאמין באלוהים? מה ההרגשה? מה קורה? אני מעצבן את האנשים בשאלות האינסופיות? מה זה  אמונה? איך מאמינים? שואל המון שאלות ומקבל תשובות חלקיות ובורחות.

5. אצבעותיהם כל כך עדינות לבנבנות וכל כך כמעט שקופות. הם מבוגרים ויש להם אצבעות עדינות. אצבעות של דפים.

6. ילטר תופס אותי מטיח אותי אל הקיר מניח שני ידיים משני צדדי וצורח עלי :" חקרן, חקרן" הוא מסנן את המילים כביזוי ואני לא מבין למה?

7.  ילטר ואני עוברים ברחוב הראשי באור אדום. שוטר צועק עלינו לעצור. ילטר עושה הצגה של מטורף...תנועות מוזרות  התפתלויות וצרחות בלי מובן. השוטר עוזב אותנו. אני מעריץ את הקסם הפראי שלו.

8. חתונת הרבה. מלבישים אותי בגדי חג שחורים. אין מקום באולם אני ועוד המונים עומדים בחוץ. כשהחתן הולך לשרותים להשתין כולם רצים אחריו ...תרוץ אולי הוא יברך אותך.  אני לא רץ אני גאה מדי.

9. אתה לא תלך לצבא , ילטר אומר לי , יש לנו רופא, אתה תעשה ככה וככה ואתה לא תתגייס. אני מתפוצץ מצחוק ממה שהם אומרים לי לעשות.

10. ילטר אוהב אותי. זה ברור. מה זאת האהבה שלו.

11. אני מתגייס. תפקיד מרתק וגובניקי.  בקומת הקרקע מחכים לי כל יום שני אברכים. הם אומרים לי  ילטר מחכה לך. אני מסרב. המפקד שלי אומר לי בא אני אפגש עם הילטר הזה ונסגור עניין.

12. ילטר שולח שני אברכים. הולכים לפגוש אותו. מגיעים לחושה עזובה בדרום העיר. על הריצפה שאריות של באנגים וסמים. יש שם שתי חביות רייקות. ילטר יושב על אחד מהם ומורה לי לשבת מולו. הוא מבקש שאחזור. אני מסרב. אני רואה את גודל אהבתו.

13. בכל מקום   האם יש  כאן אלוהים? במקומות שאין זה עיוורון אלוהים.

נדמה לי שזה היה  אריק אינשטיין שאמר שכל אחד מסתובב עם חמישים סיפורים ואותם הוא מספר שוב ושוב .

ל.  היה חבר טוב שלי, אני הייתי  בן שבע , אני זוכר את אביו זכרון אפור  . יש לי תמונה אחת שלו, לבוש בגדים שחורים של דתיות, עולה במעלה רחוב שלוש  מחזיק שקית חומה עם תפוחים, שאמרתי לעצמי שהוא מביא בשביל ל.

באחד הלילות חלמתי  שני רוצחים נכנסים  הביתה ומתכוונים לרצוח את אבי. התעוררתי מהחלום בבעטה ובצעקות  ללא קול.  בבוקר  אמרתי לאבי שבלילה חלמתי ששני רוצחים נכנסו ורצחו את אבא של ל..

לאחר זמן קצר אבא של ל. נפטר  ...אני לא זוכר את הנסיבות למעט החלחלה שאחזה בי. תחושת אשמה אדירה .

עניות אכזרית קפצה עליהם. אימו הסתובבה ברחוב ובקשה עזרה. מעט ניתן אבל לא מספיק. אני זוכר את צעקותיה זמן רב לאחר התאלמנותה צועקת ברחובות ומבקשת עזרה. כששכבתי במיטה שמעתי אותה. היא צעקה שהיא תכניס את ל. למיסיון אם לא יעזרו לה. כשאני שכבתי ושמעתי  גם ל. שכב ושמע. הוא הפך מכונס ועורו הפך שקוף.  אני המשכתי לבוא ולשחק בביתו שהיה חשוך תמיד. 

לאחר זמן אימו הפכה לזונה. זאת היתה זנות לא מגונה. בלילות  היתה יורדת לשפת הים ובימים מקבלת לקוחות זקנים בביתה. באחת הפעמים כששחקתי עם ל. בביתו הגיע לקוח ואימו של ל. נעלה את שנינו במטבח. אחוז אימה התחלתי לדפוק ולבעוט ולצעוק. אימו פתחה לי ואני עפתי ...כמו ציפור מבוהלה. ל. נשאר נעול במטבח . אהבתי אותו מאוד והמשכנו לשחק. לאחר זמן לא רב הופיע סרסור. לא אהבתי אותו. 

אחרי פרק זמן די קצר ל. חלה בסרטן . כעת  היה מרותק . אימו קנתה לו פאטיפון יקר שנראה כמו מזוודה בשני גוונים של אפור. ידיות הסגירה  היו עבורו מעין מיקרופון דימיוני ואני הייתי קהל השומעים של הרדיו שלו עד שהוא נעלם מותיר את טביעת כפות רגליו על הבטון הזה שאינו מצליח להתייבש .

את יעקב פגשתי באולם בו התאספנו לגיוס. בבוקר הגיוס הקדמתי לקום. ארזתי את עצמי בשקט כדי לא להעיר את הורי והלכתי ללשכת הגיוס ביפו. יעקב היה אחד משני מתגייסים שהגיעו עם אימם. בטירונות  הכרנו. יעקב  מוזיקאי , לי לא היה  מושג במוזיקה קלאסית.  הוא שכנע אותי לבוא איתו לקונצרטים בהיכל התרבות ולאחר מכן למקומות נוספים, לכנסיית עמנואל ביפו. בהמשך הגענו ללא מעט קונצרטים .  דרכו למדתי להכיר את שוסטקוביץ ואת הסימפוניה החמישית שליוותה אותי פרק זמן לא קצר ואהובה. 

שוסטקוביץ במרכז

יעקב ידע היטב מה הוא רוצה, הוא רצה לעסוק בתחומים שעליהם לא שמעתי ותכנן להגיע לארץ רחוקה כדי להשתלם בכך. באחת הפעמים כשטיילנו בשכונה האמריקאית  ביפו אמר  באיזשהו הקשר "אנחנו השמנת האנושית" נזכרתי בזה שוב עכשיו כשמישהו ערבב אותי בשמנת של עצמו לפני מספר ימים, וזה הצחיק אותי. יעקב נעלם לי. בשלב מסויים לא רציתי לפגוש בו. התביישתי להיפגש בו. הייתי קטן בעיני עצמי. כאשר  הרגשתי בשל לא נמצאה הדרך.  בכל אופן למספר רגעים  בשכונה האמריקאית הייתי "שמנת".

הוא סיפר לי, סיפור שאביו סיפר לו, על מפגש בין שוסטקוביץ למלחין אחר, (האם היה זה חצטוריאן?) בכל אופן מלחין עיוור. וכשנפגשו קדו שניהם זה לזה, וראשיהם נחבטו קלות זה בראשו של זה.   קידתו היפה של שוסטקוביץ בפני המלחין העיוור  מרגשת אותי. 

התמונות  הן של כנסיית עמנואל   וה"אמריקן קולוני" ביפו. 

את יעקב פגשתי באולם בו התאספנו לגיוס. בבוקר הגיוס הקדמתי לקום. ארזתי את עצמי בשקט כדי לא להעיר את הורי והלכתי ללשכת הגיוס ביפו. יעקב היה אחד משני מתגייסים שהגיעו עם אימם. בטירונות  הכרנו. יעקב  מוזיקאי , לי לא היה  מושג במוזיקה קלאסית.  הוא שכנע אותי לבוא איתו לקונצרטים בהיכל התרבות ולאחר מכן למקומות נוספים, לכנסיית עמנואל ביפו. בהמשך הגענו ללא מעט קונצרטים .  דרכו למדתי להכיר את שוסטקוביץ ואת הסימפוניה החמישית שליוותה אותי פרק זמן לא קצר ואהובה. 

שוסטקוביץ במרכז

יעקב ידע היטב מה הוא רוצה, הוא רצה לעסוק בתחומים שעליהם לא שמעתי ותכנן להגיע לארץ רחוקה כדי להשתלם בכך. באחת הפעמים כשטיילנו בשכונה האמריקאית  ביפו אמר  באיזשהו הקשר "אנחנו השמנת האנושית" נזכרתי בזה שוב עכשיו כשמישהו ערבב אותי בשמנת של עצמו לפני מספר ימים, וזה הצחיק אותי. יעקב נעלם לי. בשלב מסויים לא רציתי לפגוש בו. התביישתי להיפגש בו. הייתי קטן בעיני עצמי. כאשר  הרגשתי בשל לא נמצאה הדרך.  בכל אופן למספר רגעים  בשכונה האמריקאית הייתי "שמנת".

הוא סיפר לי, סיפור שאביו סיפר לו, על מפגש בין שוסטקוביץ למלחין אחר, (האם היה זה חצטוריאן?) בכל אופן מלחין עיוור. וכשנפגשו קדו שניהם זה לזה, וראשיהם נחבטו קלות זה בראשו של זה.   קידתו היפה של שוסטקוביץ בפני המלחין העיוור  מרגשת אותי. 

התמונות  הן של כנסיית עמנואל   וה"אמריקן קולוני" ביפו.