מנזר קטן

אני חש בנשגב.

הכל בלי יוצא מהכלל נשגב בעיני ונשגב מבינתי.

יש את הביטוי "הסתר פנים" .

להרגשתי לא קיים הסתר פנים...הכל גלוי... קיים הסתר ראיה.

מעין צעיף החוסם את הראיה.

ואין מה להגיד על הנשגב.

אני לא רוצה ולא יכול להגיד דבר...כי זה בפונקציה של האין דעת.

מה אתה יכול לעשות עם זה.

איך תיצור סיפור מהבלי-דעת.

להיות אבוד ובודד בתוך עולם שאינך מבין אותו

בתוך עולם שאין לו שכל אנושי

בתוך עולם שלהגיד אותו במילים זה סוג של זילות לגביו

השגב עז ואינך רוצה לכזב

אתה נמצא בעולם שאין לו מפות,

למעט אלו שאנו יצרנו

והמפות שאנו מיצרים הנן  שריקות באפילה

ניסיון מעורר חמלה על הנאבדות

אבודים בנשגב.

אני חוזר לאט באי רצון ובשמחה 

אל הבית והמשפחה והדאגות  על א. היקר לי כל כך

ואני מרגיש את הקלות המהפנטת של היומיום

שגם הוא כולו נשגב

(כי אין דבר שאין בו נשגבות)

ומרגיש צר דעת כל כך

על שאיני יכול להתנהל ללא בינה.

שאני משתמש בדעת כבקביים.

ורגליי אינן נופלות

ואני לא בא.

לפני חודשיים שלושה נתקלתי בבלוג של הדיוניסיה , במושג "השעיית האי אמון" , מושג  שלא הכרתי. ובכן "השעיית   האי-אמון (suspension of disbelief), ע"פ וויקיפדיה, היא הנכונות של הצופה או הקורא להניח בצד את חוש הביקורת שלו ולהצטרף להרפתקאה. כלומר, אתה יודע שזה "רק סרט" או "רק הצגה" או "רק ספר" או "רק משחק תפקידים", אבל למשך פרק הזמן שהוא מתרחש, אתה מוכן ומצליח להאמין, באיזשהי רמה שזה "על-אמת" .

השעיית האי אמון  הינה פעולה הנעשית בלי הרף,  גם במציאויות שאנחנו יוצרים לחיינו, משחקים בתפקידים רבים, שוקעים במשחקים, ההופכים להיות משחקים רציניים , לפעמים מסוכנים, משחקים הורים , בוסים, מסכנים.

אפשר שהתדהמה היא התזכורת שלנו שאנחנו ב"סרט",  התדהמה היא הדבר שאנחנו משעים ..התדהמה מאפשרת את אי האמון בסיפור של היומיום שלנו, התדהמה מעוררת את אי האמון  שזה כל הסיפור... התדהמה וההומור. (אולי התדהמה וההומור הם מאותה השכונה?).

מחכה לטרמפ שיקח אותי לפגישה .  תחנה יפה ונקיה של מזנון לחיילים. אני חוזר לשאלה המרכזית שלי שאין לי עליה תשובה. מה  לעזזל עושים עם זה. בעצם מה אני עושה עם ה"מה זה  כל הזה"  איך  אני מחבר את זה, במילים של חנוך לוין , איך מקשרים את זה לטחורים.  המכוניות חולפות, אני עם התרמיל יושב שם ומנסה . השאלה האם אלוהים קיים או מת נראית לא רלוונטית . התעסקות מטופשת.. אלוהים במובן האיכות הלא סבתאית, המופשטת, נוגע לי בכפות הרגליים, מגניב לי את העיניים.  כשהמכונית מגיעה זנב המחשבה נדרס. אני מנסה לקפל אותה פנימה למכונית. בלי הצלחה. משוחחים. משוחחים. ואז אני מגלה שנדבקתי לחלון. 

בפגישה אנחנו  בחוץ. מצויין . הטבע הוא  המגרש הבייתי של התדהמה. היא מדברת. עיניים. חן. ואז אני יוצא. אני בלא מבין . דממה. מסתכל באי הבנה  על הסיטואציה מרחוק... באנו ללמוד... אני הפסקתי לשמוע... יש מנגינה ...ב"מה זה"... ואז חוזר לסיפור... שואל נענה... נכנס ...יוצא לסירוגין. ....תחושה עזה של טוביות.

איך נוצר הקשר... זה לא ברור לי . איך חווית התדהמה מתחברת לקיום הארצי ( "טחורים" ). איך?  בכל הדתות יש ארץ ויש שמיים ויש את החוט המקשר וזו הפרקטיקה. איכשהו כשישנה פרקטיקה  הכל משתבש והחבל מפסיק להיות מחובר למשהו והופך לחבל טבור מזדקן.

אני לא יודע אבל אני תקוע עם פרקטיקה מניעתית. לשמור תדהמות חפות מפרקטיקה. זה המירב לעת עתה.

אני מצרף קטע מחנוך לוין. יסורי איוב. 100-101

ליצן פתטי:

"כי מה זה אדם? הנה לכם אדם:

פעם הוא אמר יש אלוהים, ופעם הוא נבח אין אלוהים,

פעם בכה בנַי, בנַי, פעם צווח הישבן הישבן,

בערב היו לו יונים צלויות בפה, עם שחר מוט ברזל מאחוריו,

זה ששר, עכשיו הוא בוכה, עוד מעט וישתוק.

אז מה זה אדם? האם הוא מה שאמר אתמול,

או מה שהוא בוכה עכשיו, או מה שישתוק בעוד רגע?

האם הוא הזיכרונות שלו, האם הוא התקוות שלו,

האם הוא מה שהוא עושה, האם הוא מה שעושים לו,

האם הוא הצעקה האחרונה שהוא צועק על ערש מותו,

או הצעקה הראשונה בין רגלי יולדתו?

האם הוא כל הערבוביה הנוראה, המגוחכת

בין שתי הצעקות האלה?

אם ככה, איפה החוט המקשר בין הכל,

איפה החוט, ומהי פה המשמעות?

אז מה זה אדם? ומה זה חיים?

והחוט רבותי, העיקר: איפה החוט?"

ליצן ציני:

"'מה זה אדם'? 'מה זה חיים'?

מה זה זבוב? מה זה טחורים?

מה איכפת לנו איפה החוט?

מה איכפת לנו מה זה אדם?

מה איכפת לנו לעזאזל מכל העולם?!

א.

חי בעולם שאינך מצליח להבין. אינך מבין מה עושים כאן. אינך מבין מה הוא אני. מהו כאן. מה זה דיבור.  משייט לך על הפלנטה באי הבנה. התדהמה נדבקה לך לרגליים עם מין כח משיכה דביק.

אי ההבנה הזאת נחשפת  כפלאית, כמרגשת, היא מעוררת חוויה עמוקה. אי ידיעה מדהימה. 

ב. 

התרבות  מבקשת להסתיר את התדהמה, שלא נרגיש בה. היא תכניס את האיכות הפלאית בצורה מעובדת, למשל בצורה ניו אייגית צינית, ובכל האמצעים האחרים ...חדשות וכו'. ציניות וניכור הם רק שני גושנים בתוך גל האשפה האדיר שנוצר מתוך הכוחות האדירים המתעלמים מקיומו של הנשגב. גל אדיר של השקפות, דעות ותורות שיצרו היסטוריה רומסת.  עולם יחסי כשלכל דבר יש היפוך בעל תוקף.  הכל גמיש. הכל נכון. כל דבר יכול לכאורה להיות כל דבר.

"מרוב ציניות כבר אין רגשות/ [...] מרוב מטאפורות לא מבינים אף שורה/ [...] מרוב פרשנות כבר לא יודעים מה קרה פה/ מרוב דרכים לא רואים מטרה פה/ [...] מרוב משפטים לא שומעים את המסר/ מרוב גבולות לא רואים את הגדר/ מרוב ידידות לא נותר לי אף חבר/ [...] מרוב צדק לא רואים את החוק/ [...] מרוב הסוואה שכחנו להסתתר/ [...] מרוב פרחים לא רואים את הקבר/ [...] מרוב בכי אין לנו כבר צחוק/ מרוב מציאות אנחנו בסרט/ מרוב רעש אין לנו שקט./ סתם, זה הכל סתם/ מתיחה מסרט ישן/ סתם, " ("סתם / קובי אוז ).

ג.

יואל גילינסקי מתוך התערוכה "זכרון ילדות"

ד.

זה לא מובן איך זה שלאורך ימי אדם אין נקודות המאפשרות  להחשף לדיבור ועוררות לעניין הנשגב. לא בבתי הספר ולא בשום שיח אחר. כאילו מדובר בנושא זנוח, שפה ביזארית, הארמית של הנשמה. הדת  שזה הוא תחום עיסוקה , וזה היה אמור לקרות בתחומה,  אך בסיפור מורכב ומיגע היא הפכה לבירוקרטיה של התדהמה, לעבודת פקידות של עובדת היותך בעולמה אשר ידע את הנשגב.

ה.

יפלו רגלי ואני אבוא .

מתוך המאמר  "מי מפחד מעמנואל קאנט? - עיונים מטאפיזיים לעבר הנשגב" - מאת קג'טי נגהי . המאמר מופיע כאן. הוצאתי קטעים אשר יקרבו  אל בהירות נושא  הנשגב . תודה לכותב המאמר. 

1. על ההבדל בין היפה והנשגב:

2. אובדן הדעת

"על פי הראייה הקאנטינית, התמודדות עם הגודל המוחלט מציינת את הרחבת הדמיון לעבר הנשגב. כאן אנו מתחילים להבין את התנאי החיוני של כשלון הבינה להשגת תחושת הנשגב. חמשת החושים אינם מסוגלים לתפוס את הגודל המוחלט משום שכאמור לא ניתן להשוותו לשום דבר אחר. המתמטיקה והלוגיקה מפסיקות להוות גורם בעל השפעה בתהליך החשיבה. "

"הבינה דורשת הבנה טוטאלית של המציאות כשהדמיון, שבאמצעותו אנו מנסים להבין את הגודל המוחלט, מפליג לו לאינסוף. המתח הנוצר בין התכתיב של הבינה לשפוט את המציאות בתבניות מוגדרות וסופיות, והיכולת של הדמיון להתעלות מעבר למסגרות טוטאליות הוא הבסיס עליו מבוססת תחושת הנשגב. הקונפליקט בין הבינה לדמיון והכישלון של הבינה לעומת הדמיון מעוררים בנו סערת-רגשות שבתורה גורמת לנו לחוש כי אנו מחזיקים ביכולת על-חושית, מיסטית מטבעה. "

3.. המקום בו נוצרת השתיקה.

"התקדמות אינסופית : כיצד ניתן להגיע לתחושת הנשגב? קאנט משתמש כדוגמא בפירמידה. אני אעדיף להשתמש בדוגמת ההר אם כי העיקרון זהה. תארו לעצמכם אדם העומד בתחתית הר גבוהה ומביט אל על. אותו אדם לא מסוגל לראות את קצה ההר אך בדמיונו הוא רואה שכבה ועוד שכבה עד האינסוף. בשלב מסוים, הבינה דורשת להכליל את כל ההר כאובייקט אחד טוטאלי אך הדמיון ממשיך לדמיין עוד ועוד שכבות. זוהי הנקודה בה הבינה נכשלת ובה נוצר הקונפליקט בינה לבין הדמיון בתוך נפש האדם. עבור קאנט - בשלב הזה אנו מתים רוחנית ונולדים בני-אדם

חדשים,צנועים יותר ומוסריים יותר."

4. משמעות אתית

"כדי שפעולה תיחשב למוסרית, על מבצעה להיות משולל עכבות מכל סוג שהן. אפילו המצפון האנושי אינו חלק מהוויה מוסרית. אם עזרת לקשיש לחצות את הכביש מתוך תוקף מצפוני, תהא זאת פעולה נעלה בפני עצמה אך לא מוסרית, היות שהיא לא משוללת נטיות סובייקטיביות (המצפון הוא סובייקטיבי). מכאן נובע כי פעולה מוסרית היא תוצאה של ציות לחובה אוניברסאלית ומהווה התעלות מעל זמן, מקום או קונטקסט תרבותי כלשהו."

"היכולת לחוות את הנשגב מעידה כי אנו כבני-אדם מסוגלים לחשיבה המתנשאת מעל עולם היום- יום...התנסות הנשגב מוכיחה כי האדם מעגן בתוכו יכולת חושית ועל-חושית. מסקנה זו חיונית מאד להשקפה המוסרית של קאנט - הודות ליכולתנו העל חושית, חשיבה מוסרית נהפכת לאפשרית או פרקטית. ממלכת המוסר שייכת לעולם העל-חושי שמנותק מהיום-יום. בהעדר הכלים להתעלות מעל העולם החושי, המתמטי והלוגי לעבר הנשגב, המוסר האנושי אינו יותר מ'כימרה' הניזונה מדעות ונטיות לב הפכפכות ולא מהאמת הנצחית."

בשני הצילומים הראשונים תחושה של סימנים מוכרים אך לא ברורים.

המוח ממהר לבדוק בכל אוצר הדימיונות והדימויים  ולא מוצא. 

המוח משער, אין וודאות... לא יודעים מה זה...

המוכר נוח כי המוכר מאפשר לשכוח אותו ולהמשיך הלאה. 

המציאות מבקשת להיות מוכרת כדי שנשכח.

אבל עם אותה זרות מרגשת לראות מחדש את המוכר.

כמו העץ הזה.

באותה תנוחת ראיה של ה "מה זה הדבר הזה" אבל כלפי הרגיל.

 אדם רגיל , חילוני , לא מאמין ,לאן הוא יקח את המעבר שלו? מה היותרת שלו, מה יעשה עם פליאתו הקטנה ?

לא פילוסופיות. לא במילים גבוהות.   זה  בקטנות. רגעים. אבל כל רגע הוא תזכורת מלווה. הקטנות האלו הם זרות . עמידה של זרות לרגע. זו "הדת הפרטית שלי". אני לא מתעסק באלוהים וכו'. אין לי מצוות. יש רק "מין רגעים" קטנים שהולכים ומתרבים של ...אין מה לעשות צריך להגיד את המילה... של תדהמות.

אני יורד במדרגות. מחלון חדר המדרגות אני רואה עורב. ושוב הזרות. מה זה .אי הבנה. מה-זה-כל-זה . עורב. והבזזז משתתק. ונוצרת שמחה דוממת. קטנה. מיד אחר כך אני ממהר לעבודה.

שוכב על הספה, לפני רגעים, נח דקות, שוכב על הצד, רגלי מקופלות, ופתאום,  התחושה של  נוכחות בעולם זרות, מה זה, לרגע, ושוב שקט מרגש.

חלק מהסבל היום בא ממקום של סתמיות, של נידחות, של ניכור. תחושה שאתה חי בעולם משעמם. שעלינו מוטלת המשימה של להפוך אותו למעניין ומשמעותי. התחושה שאתה לא משמעותי. אני לא מנסה לתאר איזו משמעות נסתרת, אין פה הארה סמויה, לא. התדהמה היא הקטנה שאתה נמצא אומנם בעולם לא מובן , אבל חוסר המובנות הזאת היא לא תוצאה של טעות כימית מוצלחת אלא שמתחת לדברים יש סוד.  המילה סוד היא המשמעותית. זה ההבדל בין לחיות בעולם לא מובן וסתמי , מקרי, לבין חיים בעולם לא מובן  של סוד, כאשר אתה חש שהלא מובן מגלה בפניך הד.

מאין זה? כל עניין הסוד וההד? לא יודע.

"טוב אז לגבי תדהמתך כפי שאני הצלחתי אולי להבין אני לא יודעת כל כך איך להתחיל אז נגיד ככה – כמו שאני מבינה את זה תדהמה/ פליאה או כל הגדרה אחרת, זו התבוננות על אובייקט נקייה מהקשרים. זאת אומרת לראות בלי לשייך, להסתכל בלי לפרשן, להיות במקום שלגמרי לא מבין את הסיטואציה ושואל כמוך - מה זה כל זה? זאת שאלה מבלבלת כי אפשר לפרש אותה גם כשאלה החוקרת מהי התכלית של הקיום. אך הרי לא בכך עסקינן, נכון?

כשהייתי באוסטרליה עבדתי בחוות חקלאיות. שם נדמה לי שחוויתי את החוויה הזו של תדהמה. יש בעיה עם המילה פליאה. גם תדהמה יוצרת קונוטציות, אבל פחות, בכל מקרה ניתן להתבלבל ולשייך את המילה פליאה/ תדהמה לרגש חיובי חזק, משהו הדומה יותר להתפעלות מנוף עוצר נשימה. בהנחה השנייה אתה כותב על  תחושה של יופי עמוק ואז אולי מבינים את זה כהתפעלות ממשהו יפה או אפילו סתם ממשהו. אבל הרי התדהמה שאתה מדבר עליה אינה התפעלות מיופי ואינה חייבת לגרור רגש חיובי בהכרח. נדמה לי כי קצת התבלבלו לחלקנו הפליאות. הפליאה על עצם הקיום מתבלבלת עם הפליאה הראשונה.

כמו שאני רואה את זה הכוונה אינה לראות את היופי שבכל דבר אלא לראות את הדבר עצמו. ובכך אין הכוונה ל"יכולת" המתנשאת שלנו לראות את היופי נאמר בקוץ. הכוונה היא להיגנב מהקוץ. במקרה שלי לדוגמה החוויה שלי את התדהמה הייתה לגמרי ממקום מפוחד וחרד. עוד אעסוק באפקט הפחד בהמשך. החוויות היו חדשות לי לגמרי ואני חוויתי אותן כזרות לי ועם זאת קסומות. קסומות בקונוטוציה של משהו מוזר אולי יותר נכון להגיד מכושפות. אני זוכרת את עצמי יום אחד על גג של קראוון פתאום פוערת פה ושואלת את עצמי “what the fuck”

היה הקשר להמצאות שלי שם. הסיפור הוא שעליתי לשם עם בעל החווה לתקן את המרזב. אבל להרגשה שלי, שם למעלה, לא היה שום קשר לסיפור. ההרגשה היתה אולי דומה להרגשה "טריפית". מוזרה מאד. בכל אופן שונה מכל רגש מוכר לי. הרגשה כאילו אני נמצאת בסיטואציה שאינה קשורה אליי, כאילו נחתתי לשם. אולי אם אני מנסה לתת לכך ביטוי ויזואלי זה כמו שב"מנהרת הזמן" (נו הסדרה הזאת של פעם) פתאום השחקן היה נוחת לתוך סיטואציה משום מקום. אין לו מושג לאן הוא התגלגל ומה קורה סביבו.  ככה אני הרגשתי, למרות הסיפור שכפי שכבר אמרתי היה.

אני חושבת שלהרגשה הקיצונית שלי היה אחראי באופן נרחב הפחד. נדמה לי שסנדי צדקה כשאמרה כי נראה לי כי ניתן לחוות מצב כזה במצב של דיכאון או קיצוניות. בכל מקרה כך אני חוויתי את זה.אני חושבת שנקודת המפתח להסבר של ההרגשה הזאת שלי היא הזרות. אתה קורא להשאר עם הרגשת הזרות אבל זה כמעט בלתי אפשרי, לדעתי, שכן הנטייה הטבעית שלנו היא להסתגל. אנחנו מנסים לקרב אלינו כל דבר ועושים זאת רבות דרך הסיפורים. אנחנו בדרך כלל ננסה לקרב אלינו מצבים כדי להשתחרר מן הזרות. אופס נראה לי שקצת הסתבכתי. אני חושבת שניסחת זאת היטב כשאמרת – חוויית היותך אדם בלי שום ידיעה מנחה – מצב שהוא מפחיד ומרגש.

אז לסיכום – אנשים בוחרים מצבים מוכרים. מפחדים לפחד. כדי לראות דברים בצורה חייזרית צריך להיות או במקום קיצוני כמו שאמרתי כבר קודם, או במצב שלא מפוחד מההרגשה הזאתי ולכן לא מנסה לבלוע אותה בסיפורים. רוב האנשים כמו שאמרתי לא אוהבים מצבים הנראים להם מוזרים ואם נסתכל על זה לעומק רובם בוחרים לראות רק מה שהם יכולים להסביר, ויעדיפו להתעלם, או ליצור מצב בו ניתן להסביר כל אובייקט/תופעה, על פי עולם המושגים שלהם. כדי לשרוד את ההרגשה של התדהמה בלי להתערער צריך להיות חזקים. נדמה לי שזה לא קל כל כך. זה לא רק איזושהי הבנה זה גם צורך במוכנות לקראת חווייה שהיא אחרת (ואני מצטערת אם אני נשמעת כמו פרסומת למתקן בלונה פארק) כל הקטע הזה די דומה לי לחוויות סמים. לא שאני חושבת שזה אותו דבר אבל אני חושבת שדרך דימויים משם אולי אפשר להסביר את התדהמה ושאולי גם כאלו שלקחו סמים (טריפים וכד') יוכלו להבין איכשהו. יכול להיות שיהיה לי נוח, כדי להסביר את עצמי לספר קצת משם. אבל זה לפעם אחרת נראה. לילה טוב וגמר חתימה טובה... "

היו מספר תקופות שנושא הקודש היה נושא שהתחכך בי. "הקודש" היה נושא טורדני. אני באופן שוטה השתמשתי לפעמים בסיפור שאני זוכר אותו באופן לא מדוייק, על דמות המגיעה למקדש ומתלווה לנזיר המקדש, במקדש נמצאים פסלי בודהא, ולפתע המבקר יורק בסמוך לאחד הפסלים. לשאלת המלווה על התנהגותו אומר המבקר מצא לי מקום שהבודהא אינו נמצא בו ואירק בו. הטענה שאין חול הכל קודש. אבל נראה לי שהכל היה בעצם חול או סתמי.

הנושא עלה ביתר שאת כאשר הייתי בישיבה, חקרן מעצבן ולא מצליח להבין. העובדה שלא הצלחתי להבין גרמה שאני אניח את הנושא בקטגוריה של "הדברים המוזרים שלא ממש משנים".

ובכן מהי הפליאה? הפליאה היא השבת של היומיום? בכל היומיום מסתתרת השבת שלו. זה כמעט בהטיית ראש. החול הוא שבת בהסתר.והחול הוא כדי לנוח מהשבת.  ועדיין עילג מאוד ולא יודע להגיד פליאה בפשטות.

את הספר "וולדן"  כתב הנרי דיוויד תורו, פילוסוף אמריקאי, (1817-1862) , ידידו של אמרסון ,בעקבות התבודדותו במשך שנתיים על שפת אגם וולדן, במסצ'וסטס.  תורו חי שם  בפשטות  מתוך בחירה, קרא, כתב וגידל ירקות לעצמו . הציור שבראש העמוד הוא ציור הבקתה של תורו באגם וולדן.  

למרות  שההתבודדות וההתנתקות לא מושכים אותי אני כן מעוניין  לדעת איך עושים" וולדן" עירוני, וולדן עם חיים רגילים, משפחה, ילדים, עבודה וכו'. מהי אותה שגרה שתאפשר לי לחיות חיים שהפליאה מהווה נקודת מוצא, המאפשרת לי להכניס את הפלא אל השוטף.

זה תירגול מעניין.

מאידך מצאתי כנכון עבורי להשמר מכללים:

אין פרקטיקה לפליאה . פרקטיקה מנסה לפעמים ליצור אוטומטיות. לתת לך קצת למות .לנוח. אולי הפרקטיקה היחידה שעולה בדעתי עכשיו בראש היא מניעתית . להישמר  מפני הפרקטיקה . להעביר ימים בזהירות מונעת . לחדש ימים . זהו . לחדש ימים.  להזהר מהיותי יודע. ברור שהדבר הוא בלתי אפשרי בשוטף. ביומיום אני חייב "לדעת" דברים רבים ולהתנהל על פיהם. אבל אם אי שם קיים זכרון הצחוק מ"הידיעה" ומ"הוודאויות" זה המעט. אבל צריך למצוא דרכים להרחיב את זה. 

אני אנסה כעת להתמקד ב"פליאה השניה" מהפוסט הקודם. בעיני היא מרגשת ובמהלך הזמן הפכה למשמעותית ויקרה לליבי. הפליאה השניה צצה בנקודה שבה אין דעת אנושית. התחושה הינה של עמידה בגבול המילים. אני אנסה לתאר סיטואציה : אני מביט בעץ למשל והעץ הופך מרוחק, הוא מאבד את היותו מוכר, הוא מאבד את היותו אישי לי, הוא לא דבר שאפשר להגיד עליו דבר, הוא ריק, אין לו הקשר, אין לו קונטקסט, הוא חף מאנושיות, המוח באותו הרגע נעלם. חוויה של דימום מנועים , להיוותר ללא מילים. של שקט , מבט נעוץ , ודעת פעורת פה. העץ  מולי במלוא -  ואני לא יודע מה לעשות עם זה. אני מביט ולא יודע דבר. אני בזרות. אני ב"איפה אני?"

בהתנהלות הרגילה הפליאה השניה מעוררת מספר שאלות:

מאין לנו שהעולם מתנהל על פי יכולת חשיבה אנושית?

מאין השחצנות שהשכל הוא האיבר להבין את העולם? למשל איך היינו מתארים עולם ריחות ללא אף? אולי אין לנו "אף" להבנת העולם?

העולם  עטוף בידע  שיש לנו אודותיו. העצים עטופים בבוטניקה שלהם, החיות בזואולוגיה שלהן, גופנו על מורכבותו בביולוגיה וברפואה ועוד, השקיעות היפות בתרבות האופפת אותן . נראה כאילו הכל עטוף בידע.

למרות כל הידע אין בכל הידע הרב שידענו להפיק לטובתנו מענה לשאלה הראשונית. אין בכל הידיעות העמוקות מענה למה זה כל זה? מענה ל"למה הגדולה". וכך אם נביט נוכל לראות את יפי עלוות העץ, נוכל להתפעל מכל התבונה הקיימת בפעילות הצמיחה וחיותו של העץ, אך  יש בעץ יופי עמוק  יותר,   היופי המרגש של קיומו, של היותו , של ההנני שלו, שאין לנו שום שכל להבין.

ישנן שתי סוגי פליאה  . ישנה פליאה של היבטים בקיום, של יופי נדיר למשל. של נוף לדוגמא, נוף עוצר נשימה, התרגשות של תנועת גופנו. ומאידך פליאה על עצם הקיום.  הפליאה על עצם הקיום אינה תלויית ידע, אינה תלויה באסטטיקה, היא  פליאה  על עצם הקיומיות שלנו  ולכן אז הכל, אבל ממש לכל   יש  פלאיות,  מעצם קיומו של כל דבר ודבר , וכל דבר נושא חותם של סוד .

לצד חיי היומיום הרגילים, מתנהלת לצידי דמות כמעט ממשית, חקרנית, השואלת את אותה השאלה ובאותו האופן, האולי ילדותי. השאלה  הובילה אותי כמו רבים, לחיפושים שונים, לדמויות ולתורות, להליכי חשיבה, אליהם נסחפתי , ומהם תמיד בסופו של דבר חזרתי אל אותה השאלה הראשונית.

שוב אני מוצא את עצמי , במידה רבה לשמחתי, ללא תשובות על השאלות : מה זה כל זה? מה הוא העולם? מה אנחנו? למה? למה כל זה? למה כל היש הזה חותר? מה צריך לדעת?

נקודת ההתחלה צברה מעט ניסיון בחקרנותה.  אנחנו מתחילים בעצם בשתי הנחות:

 ההנחה הראשונה הינה שכנראה על השאלה הבסיסית שלנו אין תשובה . לפחות לא תשובה מספקת. ומכאן שאולי די לחיפושי התשובות, די לרעיונות וגורואים, ותורות שונות,די, ומכאן אולי אפילו נצליח להפוך את האין תשובה ליתרון. כלומר לא עוד חיפושים אלא בואו נחפש את אופן הקיום האיכותי ביותר אשר מניח את אי קיומה של תשובה.

ההנחה השניה הינה שלמרות שאין תשובה ל"מה זה כל זה" ישנה תחושה עמוקה של פלא אדיר, של תחושה של יופי עמוק, של נשגבות, של שהות בתוך עולם מרגש. מעורר רגש דתי .

על שתי ההנחות יש עוד להרחיב.

למה " מנזר קטן" ?  קראתי לבלוג מנזר קטן כי אני רואה בו מקום מפגש שקט, מקום אליו יגיעו מספר אנשים , ונוכל ללכת צעד צעד, מקום של סקרנות , מקום שיצליח להכיל סקרנות ותחושה של פליאה עמוקה. מקום שבו אני מקווה תיווצר הקבוצה הקטנה  שתבחן כיצד מביאים שילוב זה אל היומיום.