היום השלישי ברציפות שלי בבית. העין שלי התנפחה למימדים, כואב לי למצמץ ואני בקושי רואה משהו.
דווקא עכשיו יש לי חשק לצאת. אבל מעבר לזה, הזמן עומד באויר. הכל כאילו תקוע במקום, בשבילי לפחות.
שום דבר משמעותי לא קורה, כבר חודשיים שלא יצא לי לצאת, לחזור הביתה ולהתפעל על כמות הצחוק שהשתחררה ממני.
שלא לדבר על למצוא מישהו, כנראה הגיע הזמן להפסיק לחפש, ואין לי כח להתחיל לרחם על עצמי.
בא לי פשוט להבריא ולצאת, ולקוות שהפעם אלוהים לא שכח ממני והכין לי כמה הזדמנויות.
עריכה:
לא הצלחתי לעמוד במילה שלי ונשברתי. דאמ עם הSMSים האלה:
-סתכל שניה מסביב, יש בנים חמודים?
-יש אחד שנראה נחמד בכתה יא
-בארשבעי? טוב מה זה משנה. אז קבעתי איתו יום שישי במקס על בקבוק קולה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
