לפני חודש טסתי לטיול קצר של ביקור משפחה, יחד עם אחותי. ממגוון סיבות, ככל שהתקרב התאריך כבר לא התלהבתי וחשבתי יותר ויותר שזה רעיון גרוע.

ואו, איזה רעיון גרוע.

כתבתי כאן מתישהו שהטיולים שלי או החופשות שלי נוטים להיות לא מוצלחים, בעיקר כשאני מתכננת אותם. אני תמיד מנסה להירגע וזה לא מצליח, ואחרי כמה חודשים המוח שלי עושה 'ריסט' ושוב בא לי לנסות, אולי הפעם יעבוד.. הפעם היה מדובר בטיול עם אחותי, שאני לא כל כך קרובה אליה, לסבתא שלי, שנהייתה לא קלה בשנים האחרונות.
נוסף על כך, כמעט כל התכנון היה עליי ובפעם הראשונה הייתי לחלוטין אחראית על אדם אחר. אמנם בוגר, אבל צעיר ממני ולא מנוסה.

עם כל זאת, הבנתי שחשוב שאסע, והסתכלתי על זה כמשימה. כי אני כזו, אני לא יוודעת להגיד לא ואני לא יודעת לבטל כשכל האינסטינקטים שלי אומרים אחרת.

פאק.

כיומיים לפני הטיול כשאני מארגנת דברים ללא הפסקה, הארנבון שלנו (נבט) הפסיק לאכול. זה היה מספר פעמים בעבר וסיכמנו שאם זה ממשיך בן הזוג שלי לוקח אותו
לוטרינר. לא רציתי לעזוב אותם, הרגשתי שזה לא הגיוני שאני צריכה לעזוב את מי שאני מחשיבה כילד עבורי. כמה שעות לפני הטיסה בכיתי לבן הזוג שאני לא רוצה ללכת, שזה לא מרגיש נכון. מיותר להגיד שנסעתי בכל מקרה.

היום הראשון עבר יחסית ללא אירועים כשאני מנסה להתמודד עם המשפחה ובעיקר עם עצמי.

היום השני היה במגמת שיפור, מה שכבר מניסיון עבר היה צריך לרמוז לי על הבאות.

ביום השלישי קמתי לבדי, ודיברתי עם בן הזוג תוך כדי שהוא לוקח את נבט לוטרינר כי שוב הפסיק לאכול. התחלתי להתארגן לנסיעה, וקיבלתי שיחה. תוך כדי שעניתי, כבר היה ברור. הרי אנחנו בקושי מדברים בטלפון...

התינוק שלי, האהבה שלי, התמיכה הנפשית שלי בשנתיים האחרונות הלך לעולמו.

ניתקתי, יצאתי למרפסת, שלחתי הודעה לאמא שלי שמיד התקשרה. עניתי בבכי שלא יצא ממני מאז תקופת הצבא. שנאתי את המחשבה של להיות במקום הזה לעוד דקה נוספת, אבל היא כמובן אמרה לי להמשיך. בשבילי, אבל לא היה עוד בשבילי. המשכתי בשביל אחותי בלבד. את התגובות של הסביבה לא אכניס כאן כי אין לי כוח. בימים הבאים גררתי את עצמי לכל המקומות שקבעתי ללכת אליהם וניסיתי לשמור את הבכי ללילות. בכנות, לא חושבת שהיה כיף במיוחד להיות בחברתי. לא עזר ששדה התעופה שבת בדיוק ביום של הטיסה חזור והייתי מלאת בעתה להישאר שם עוד יותר זמן. בסוף עשיתי את מה שאני יודעת ותקתקתי דברים עד שעלינו על הטיסה חזרה.

לא עניין אותי שזה 'רק ארנב'. לא עניין אותי שהוא הגיע ל – 5.5 שנים. שגם אם לא הייתי נוסעת זה אולי לא היה נמנע. לא עניין אותי שאלו החיים (משפט ישיר שנאמר לי). עדיין לא מעניין אותי. היצור הקטן הזה היה האחריות האמיתית הראשונה שלקחתי על עצמי, ונכשלתי. עזבתי כשלא הייתי צריכה לעזוב.

חיכיתי שבוע וחצי כדי לחזור הביתה וסוף סוף להתפרק. את כל הדברים שלו ביקשתי מבן הזוג שלא יוריד, פשוט כי חשבתי שזה יהיה לו קשה מדי. באותו ערב ניקיתי
הכל עד שקרסתי מול הספה. זה היה שישי, אבל ויתרתי על נרות. או על קידוש. מה היה לי לקדש?

השבוע שלאחר מכן היה טשטוש. עבדתי קצת, כשקראו לי. בשאר הזמן ראיתי שלוש סדרות, שני סרטים, ושיחקתי מלא WOW... הכל רק כדי לא לעצור ולחשוב. זה עבד עד שנכנסתי לעימות קצר עם ידיד, שהוא גם האקס והכל נפל שוב.

בדרך קסם הייתי צריכה גם להתכונן לסגירת התואר ולמציאת עבודה חדשה. איכשהו הלכתי לשני ראיונות, באחד מהם אפילו עברתי שלב ראשון. שוקלת להוסיף לקורות החיים יכולות משחק..

את צום יום כיפור עשיתי בכל זאת, למרות שהייתי בטוחה שכבר עניתי את נפשי.
באופן מפתיע למרות הריחוק מהסחות דעת דיגיטליות הוא עבר בשלום, כשישנתי כמות אסטרונומית של זמן וסיימתי נובלה של נארוטו. האנימה חגגה עשרים שנה, ואני חייבת לה המון. היא ממשיכה להחזיק אותי, גם עכשיו.

עכשיו אני בעיקר כועסת. על המצב, על עצמי, על המשפחה שלא מבינה (ורואה לנכון להעיר לי שאני לא אוכלת מספיק), על אנשים שראו לנכון בתקופה הזו לנתק איתי
קשר. אפילו על דברים קטנים יותר, כמו חוסר במשרות נורמליות, או התקפי החרדה שחזרו בלילות. לפעמים אני שומעת רעשים בבית והלב שלי יורד, כי אני חושבת שזה הוא.

הכעס על עצמי הוא בין היתר כי אני רוצה לאמץ שוב. אני לא יכולה לעמוד בריק שבבית. אבל איך אני יכולה לעשות את זה ולקחת שוב אחריות על יצור חי?

עדיין מצפה לי טיסה בקרוב שהזמנתי בעת אופטימית יותר. המחשבה של לחזור לאירופה כרגע מבעיתה אותי, אבל הפעם אני לא צריכה לתכנן הכל ואולי ההחלטות לא יהיו גרועות כל כך. אולי כן.

"And I just keep on thinking how you made me feel better 

And all the crazy little things that we did together"

[Måneskin - THE LONELIEST]

הפוסט הזה נכתב לפני כמה ימים ומאז היו עוד חוויות טובות ולא טובות, אבל אייקון הוא עדיין אוויר לנשימה מבחינתי..